<h1>המאורות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כתיב [שמות י"ב] בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל האוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ. שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי. מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך [שמות י"ג]. ועל זה שנו חכמים אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. מאי אור אורתא. והא אורתא דתליסר נגהי ארביסר. ולישנא מעליא נקט, כדאמרינן [ג' ע"א] לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמנה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה. ותנא לעולם יספר אדם בלשון כבוד שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב. ולא מבעיא בדאורייתא אלא אפילו בדרבנן שנאמר ותבחר לשון ערומים. ולא מבעי בדרבנן אלא אפילו במילי דעלמא שנאמר ודעת שפתי ברור מללו.
<h2>דף ג:</h2>
השלמה. מסקנא דשמעתא בדאורייתא נמי כתיב טמא, אלא כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד, היכא דנפישי משתעי בלשון קצרה. דקיימא לן לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ודוקא שאינו לשון מגונה, אבל לשון מגונה אע"ג דנפישי לא משתעי בלשון קצרה. וטמא דכתיב באורייתא פירושו אסור, ואינו לשון מגונה. אבל גבי נח דכתיב מן הבהמה אשר איננה טהורה הוא דבר מגונה, דההיא שעתא לא הוו אסורין, ומאי איננה טהורה שנעברה בה עבירה, וזהו דבר מגונה, והכי איתא בפרק בתרא דזבחים [קט"ז ע"א] ובפרק חלק [סנהדרין ק"ח ע"א] דגרסינן התם ומי איכא טהורין וטמאין בההיא שעתא, ומשני מאותן שלא נעברה בהן עבירה מנא ידעי, כל שהתיבה קולטתן בידוע שהיא טהורה. וכן במה שכתוב אשר לא יהיה טהור מקרה לילה מאחר שהזכיר טומאתו שהיא בעבור הקרי הוא דבר מגונה, עד כאן. ושם גירסא אחרת במקצת הספרים, וצריך לפרש בענין אחר. הני תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דר' חד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה וחד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה, אמר מובטח אני בזה שמורה הוראות בישראל, ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראות בישראל [ומנו ר' יוחנן]. שמעינן מהכא שאע"פ שהרב יש לו לשנות דרך קצרה לתלמיד, התלמיד יש לו להאריך בלשונו לדבר בלשון כבוד כי האי. (ומנו ר' יוחנן).
<h2>דף ד.</h2>
וכיון דחמץ לא איתסר אלא משש שעות ולמעלה, כדאמרינן לקמן, אמאי מקדמינן ובדקינן מאורתא, נשהי עד למחר ונבדוק בשית. וכי תימא זריזין מקדימין למצות, נבדוק מצפרא דכתיב וישכם אברהם בבקר. ומשני בשעה שבני אדם מצויין בבתיהן ואור הנר יפה לבדיקה. ואפילו אדם בטל ובית אפל יש לו לבדוק בלילה, דאמרינן בירושלמי [פ"א ה"א] לאו כמה דמנהר (ביממא מנהר בליליא) [בליליא מנהר ביממא]. הילכך האי צורבא מרבנן לא נפתח בעדניה באורתא דתליסר נגהי ארביסר דילמא משכא ליה שמעתא ואתי לאמנועי ממצוה.
המשכיר בית לחבירו, אם עד שלא מסר לו מפתח חל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק, ואם משמסר לו מפתח חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק. כתוב בהשלמה, ואע"פ שמסירת המפתח לא קני ויכול לחזור בו, כדאיתא בפרק שור שנגח את הפרה [ב"ק נ"ב ע"א], אפילו הכי כיון שמסר לו מפתח קודם ארבעה עשר גלי דעתיה דשוכר שיבדוק את הבית. המשכיר בית לחבירו בחזקת שהוא בדוק ומצאו שאינו בדוק לא הוי מקח טעות ואפילו באתרא דיהבי אגרא ובדקי, דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה. המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר מבעיא בגמרא אי חזקתו בדוק או לא. למאי נפקא מינה, דליתיה היאך דלישייליה ולאטרוחי להאי. ולא איפשיטא ולקולא עבדינן כיון דבדיקת חמץ מדרבנן.
<h2>דף ד:</h2>
והיכא דמוחזק לן דלא בדיק וקא אמרי נשים ועבדים וקטנים אנן בדקניה, נאמנים, מאי טעמא, כיון דבדיקת חמץ מדרבנן המנינהו רבנן בדרבנן. וכן אם אמרו א[חרים] בדקו נאמנין הם. ומשום עבדים וקטנים הוא דאיצטריך ליה האי טעמא, אבל נשים אפילו בדאורייתא מהמני בכל דבר שעד אחד נאמן. והכי משמע בפרק המדיר [כתובות ע"ב ע"א]. ואע"ג דבמסכת נדה בפרק בא סימן התחתון [נדה מ"ח ע"ב] גבי כל הנבדקות נבדקות על פי נשים אסקינן דנאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל, כיצד גדולה היא שלא תמאן קטנה היא שלא תחלוץ, משמע התם דנשים אינן נאמנות להקל אלא לאחר הפרק משום דאיכא חזקה. איכא למימר דאיסור ערוה שאני דאין דבר שבערוה פחות משנים, וענין שתי שערות בכלל דבר שבערוה הוא. וראיה לדבר אחד אומר אחד בגבה ואחד אומר אחד בכריסה דקרי ליה חצי עדות בפרק חזקת הבתים [ב"ב נ"ו ע"ב]. אלמא בעינן שני עדים. ובדבר הצריך שני עדים ליכא ספיקא שאין הנשים נאמנות, אבל בדבר שעד אחד נאמן בו אף הנשים נאמנות בו. ובריש פרק האשה רבה [יבמות פ"ח ע"א] נמי משמע הכי. ומאי דקיימא לן עד אחד נאמן באיסורין, הני מלי בדלא אתחזק איסורא, או בדבר שבידו לעשות אפילו אתחזק איסורא, אבל בדבר שאין בידו לעשות ואתחזק איסורא לא מהימן. והכי איתא בפרק האשה רבה [שם] ובריש מסכת גיטין [ב' ע"ב].
תנן התם אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש, דמדאורייתא חמץ משש ולמעלה אסור דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, הא כיצד, לרבות ארבעה עשר לביעור. ואימא לרבות ליל ארבעה עשר לביעור, ביום כתיב. ואימא מצפרא, אך חלק, דהוו ליה מתחלת שבע. ועבדי רבנן הרחקה יתירה דלא ליגע באיסורא דאורייתא.
<h2>דף ה:</h2>
כתיב לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הגוים, תלמוד לומר לא ימצא. והני מילי דקבל עליה אחריות, אבל לא קביל עליה אחריות שרי, דשל אחרים הוא ואפילו גוי שכבשתו ושרוי עמך בחצר. אין לי אלא בבתים, בבורות שיחין ומערות מנין, ת"ל בכל גבולך. מנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל שאור שאור לגזירה שוה, מה שאור האמור בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוים אף שאור האמור בגבולין עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוים. ומה שאור האמור בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור האמור בבתים שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.
אמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא, דכיון דאילו מגניב או מתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדידכו דמי. ואי לא קביל עליה אחריות שרי. בדין זה נחלקו ה"ר משה והראב"ד [פ"ד מהלכ' חמץ ה"ד], וביארנוהו בחבור הדרשות, כי לדעת ה"ר משה אע"פ שהאחריות אינו מן הדין אלא מן האונס חייב לבער, והראב"ד תפס עליו דלעולם אחריות שהוא מן האונס ואינו מן הדין אינו בדין אחריות והא דבני חילא לאו מחמת אונס היה אלא מן הדין ולכך הוצרכו לבער.
<h2>דף ו.</h2>
בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה, ואע"ג דמצי מסלק ליה בזוזי. פירש רש"י משום דכתיב כל בכור בישראל, אבל לא באחרים. עיסת ארנונא חייבת בחלה, ואע"ג דלא מצי מסלק לה בזוזי, מאי טעמא, בהמה אית לה קלא דלגוי היא, עיסה לית לה קלא. ובהשלמה כתוב דמסתברא בהמת ארנונא חייבת בבכורה היכא דמצי מסלק ליה. וכן כתוב בספר הישר [סימן רנ"ג]. המוצא חמץ ביום טוב כופה עליו את הכלי. דין זה ביארנו בחבור הדרשות.
חמצו של גוי עושה לו מחיצה עשרה. גוי שנכנס לחצרו של ישראל ובצקו בידו אין זקוק לבער, הפקידו אצלו זקוק לבער. ייחד לו בית אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא. פירוש אפילו קביל עליה אחריות כיון שייחד לו בית אין זקוק לבער, דמדרישא בדקביל, דקתני הפקידו אצלו זקוק לבער, סיפא נמי בדקביל, ואפילו הכי אין זקוק לבער. וכן דעת הראב"ד אם המפתח ביד גוי. ודעת הרב רבינו דודי אפילו המפתח ביד ישראל. וכן נראה, דייחד סתמא משמע ואפילו ליכא מפתח. ורש"י פירש בדלא קביל. ולפי פירושו תנא סתמי סתמי קתני, רישא קתנא הפקידו אצלו זקוק לבער דמסתמא קביל עליה אחריות, ייחד לו בית מסתמא לא קביל עליה אחריות. ונראין דברי רש"י מהאי מימרא דרבא דלעיל דאמר להו בעירו חמירא דבני חילא, ואם איתא דבייחד לו בית או במחיצה עשרה סגי ואפילו בדקביל עליה אחריות למה ליה למימר להו לבעורי, לימא להו עשו לו מחיצה עשרה או ייחדו לו בית.
המפרש והיוצא בשיירה קודם שלשים יום אין זקוק לבער, תוך שלשים יום זקוק לבער. ולא אמרן דאין זקוק אלא שאין דעתו לחזור, פירוש עד אחר הפסח. אבל דעתו לחזור אפילו קודם שלשים יום זקוק לבער. פירוש דילמא אתי אחר זמן איסורו, שאין החמץ ההוא ברשותו כדקאמרינן לקמן [ז' ע"א]. וכן העושה את ביתו אוצר, קודם שלשים יום אין זקוק לבער, והוא שאין דעתו לפנותו עד אחר הפסח. הני שלשים יום מאי עבידתייהו כדתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, שהרי משה היה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני.
<h2>דף ו:</h2>
הבודק צריך שיבטל. דלימא כל חמירא וכל חמיע דאיתיה ברשותי דלא ידענא ליה לבטיל וליהוי כעפרא. מאי טעמא, גזירה שמא ימצא גלוסקא יפהפיה ודעתיה עילויה. ונבטלה כי משכח לה, דילמא משכח לה בתר איסורא ולא מצי מבטל לה, דלאו ברשותיה קיימא כדאמרינן שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות [ו]למעלה, שחייב לבערו ועובר עליו על עשה דתשביתו שאור. ויש מפרשים שעובר על לאו דלא תשחט על חמץ דם זבחי. וה"ר משה [פ"א מהל' חמץ ה"ח] כתב שעובר על לא יראה ולא ימצא. וכן כתב הראב"ד בהגהותיו על המאור שיש בו איסור בל יראה ובל ימצא מכח עשה דתשביתו שאור. אך בהגהותיו על ה"ר משה כתב דאינו עובר על לאו דלא יראה ולא ימצא אלא בפסח, דשבעת ימים כתיב. וכן נראה.
וניבטליה בארבע ובחמש. כיון דלאו זמן איסוריה הוא ולא זמן ביעוריה הוא דילמא פשע ולא מבטיל ליה. כתוב בהשלמה הא דאמרינן הבודק צריך שיבטל לאו משום פירורין, דהא לא חשיבי. ואע"ג דמנטר להו אגב ביתא, כיון דלא מנטל להו באפי נפשייהו לא חשיבי. אלא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילוה. ומדלא אמר שמא יש חמץ בתוך ביתו ולא ידע ליה, אלמא לא מיעניש עליה כלל, דכאונס הוי. ולהכי אמרינן שמא ימצא גלוסקא יפהפיה דדעתיה עילוה. פירוש דדעתיה עילוה השתא ואדמבער ולא מבער קעבר עלה בבל יראה.
<h2>דף ז.</h2>
ונבטלה בשית. כיון דאסרוה רבנן לאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטיל ליה, דקיימא לן המקדש את האשה בחמץ משש שעות ולמעלה אפילו בחטי קרדנייתא, דשרירן ויבישן, אין חוששין לקדושיו, דאיסורי הנאה נינהו. פירוש מתחלת שעה ששית, שאיסור השעה דרבנן, ואיסור החטי קרדנייתא דרבנן כי נפול עלייהו מיא, דכנוקשה הוי, ואינו חמץ גמור, אפילו הכי אין חוששין לקדושיו, דכיון שאין האשה יכולה ליהנות בהן לית בהון שוה פרוטה ולא מקדשא. וכן כתב ה"ר משה [פ"ה מהלכ' אישות ה"א].
היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו, אחד שבת ואחד יום טוב. ואע"ג דיום טוב בתר איסוריה הוא, הכא במאי עסקינן כגון שיש לו עיסה מגולגלת ומתירא שמא תחמיץ דליקדום וליבטליה מקמיה דתחמיץ. אבל בתר חימוץ לא מצי מבטיל ליה. וזה שאמרנו מבטלו בלבו, יש מפרשים שצריך בטול בשפתיו ובגמר לבו, אבל במחשבה גרידתא לא סגי כדאמרינן הבודק צריך שיבטל וכו'. ונראה לומר שכיון שאין זה דבר שבין אדם לחבירו אלא בינו לבין המקום בבטול הלב סגי, דהא גבי נדר נמי אמרינן גבי נודרין להרגים וכו' [נדרים כ"ח ע"א] דאמר בלבו היום ואין צריך להוציא בשפתיו דרחמנא לבא בעי ואחר כונת הלב הן הן הדברים. וכן נמי הא דהבודק צריך שיבטל איכא למימר דבביטול הלב סגי. ואעפ"כ ראוי הדבר להחמיר לכתחלה ולהוציא בשפתיו הביטול ובגמר לבו. וכן המנהג.
פת שעפשה כיון שרבתה מצה מותרת. היכי דמי אי נימא דלא ידע אי חמוץ הוא אי מצה הוא מאי איריא כי רבתה מצה, אפילו כי לא רבתה מצה נמי ניזיל בתר בתרא. שאני הכא דעיפושה מוכיח עליה. ואי עיפושה מוכיח עליה כי רבתה מצה מאי הוי. לא תימא שרבתה מצה, אלא שרבו ימי מצה עליה. אי הכי מאי למימרא. לא צריכא דעיפושה מרובה, מהו דתימא כיון דעיפושה מרובה איגלי מלתא דחמץ מעליא הוא, קמ"ל כיון שרבו ימי מצה עליה אמרינן כל יומא ויומא נהמא חמימא שדא עילוה ועפשה טפי.
הבודק צריך שיברך על ביעור חמץ. ומיבעי ליה לברוכי ברישא והדר בדיק, דקיימא לן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מטבילת גר בלבד, משום דאכתי גברא לא חזי, דתניא טבל ועלה, בעלייתו אומר בא"י אמ"ה א"ק במצותיו וצונו על הטבילה. אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין, דקיימא לן [בכורות כ"ז ע"א] נדה קוצה לה חלה ומיחייבא לברוכי להפריש חלה. כתוב בהשלמה, הבודק מאי מברך, על ביעור. ולבער נמי להבא משמע ואם בירך לבער יצא. וכן נמי מברך על המילה, ואבי הבן מברך למול דלא סגיא דלאו איהו מהיל. וכן מברך על השחיטה. אבל פסח וקדשים דלא סגיא דלאו איהו שחיט, מברך לשחוט. שמעינן מהא שכל מצוה שהבעלים יכולין לעשותה, מוטל עליהם לעשותה ולברך עליה. ובפרק ערבי פסחים [קכ"א ע"א] תנן בירך ברכת הפסח לא פטר את של זבח ושל זבח לא פטר את הפסח. ואמרינן בגמרא מאי טעמא דאין זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה. אבל אם היתה זריקה בכלל שפיכה ברכה אחת מהן פוטרת של חברתה. ושמעינן מהא שאם יש לו שני בנים למול, ברכה אחת מהן פוטרת האחר, ובלבד שלא יפסיק. ובלולב מברך על, כדאמרינן נטלו לצאת בו אומר על נטילת לולב, דשאני התם דבעידנא דאגבהיה נפק ביה. ואפילו הכי כעובר לעשייתה הוא כיון שעדיין יש לו לנענע שהוא שירי מצוה. וכי תימא אמאי לא מברך קודם הגבהה, אורחא דמילתא קמ"ל שאין מברך על המצוה עד שיטלנה בידו. ושמעינן מהא שלאחר שהגביהו מברך עליו ואין צריך לו לברך קודם שהגביהו. וכן ראוי לעשות. כתב הרי"ף דהא דטבילה מפרשי לה רבנן בטבילת גר בלבד, אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין, דהא קיימא לן נדה קוצה לה חלה ומחייבא לברוכי להפריש חלה. ולא היה צריך לכל זה, שמפורש הוא בפרק מי שמתו [ברכות כ"ב ע"א] שכל הטמאין חוץ מבעל קרי מותרין בדברי תורה ותפלה. והאי דלא אוקמה הרב בטבילת בעל קרי, משום דסבירא ליה לרב ז"ל כשם שמותר בעל קרי בדברי תורה כך מותר בברכות ואף אם יהיה אסור בתפלה, כמו שכתב הרב ז"ל בפרק מי שמתו משמיה דרבינו האיי גאון. ורבינו אפרים ז"ל כתב דוקא לדברי תורה, אבל לתפלה וברכות אסור. עיקר הדבר כי הרי"ף לא איירי אלא במי שחייב טבילה בזמן הזה, כגון נדה, אבל בעל קרי אינו צריך טבילה בזמן הזה אפילו לתפלה, דברחיצת תשעת קבין סגי, וברחיצת תשעת קבין אינו צריך ברכה. עד כאן מלשונו. ואע"פ שכך הוא דעת הרי"ף כתב הר"ם בספר אהבה [פ"ד מהלכ' תפילה ה"ה] דאפילו תשעת [קבין] לא צריך. וכן כתוב בהשלמה בפרק מי שמתו שבעל קרי אינו צריך לא טבילה ולא נתינת תשעת קבין. וכן [כתבנו] בהלכות יום הכפורים. וכן נהגו עכשיו.
<h2>דף ז:</h2>
אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר, מפני שאור הנר יפה לבדיקה. ירושלמי [פ"א ה"א] וכי יש חמה בלילה, הדא אמרה אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר. תניא אין מטריחין אותו להכניס ידו לחור ולבדוק מפני הסכנה. מאי סכנה אילימא סכנת עקרב כי אישתמש היכי אישתמש, לא צריכה דנפל הכותל. אי נפל למה ליה בדיקה והא תנן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער. בשהכלב יכול לחפש אחריו. והא קיימא לן שלוחי מצוה אין נזוקין. שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה. וכי האי גונא לאו מצוה היא והא תניא סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני, בשביל שאזכה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור. לא קשיא דילמא בתר דבדק אתי לעיוני בתרה. עד כאן.
<h2>דף ח.</h2>
ואכסדרה דנפיש נהורה בודקין אותה אפילו לאור החמה. כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה, ובמה אמרו שתי שורות על פני כל המרתף, מקום שמכניסין בו חמץ, והן שתי שורות החיצונות שהן עליונות. ואוקימנא בגמרא חיצונה ושלפנים הימנה, מאי טעמא דייקא עליונות, והא דקתני חיצונה למעוטי גוייתא דגוייתא. חורי הבית העליונים והתחתונים וגג היציע ורפת בקר ולולין ומתבן ואוצרות יין ואוצרות שמן אין צריכין בדיקה. ואי מסתפק מהן אוצרות יין צריכין בדיקה. עשו אוצרות שכר בבבל כאוצרות יין בארץ ישראל במסתפק. בי דגים אין צריכין בדיקה, והתניא צריכין בדיקה, הא ברברבי הא בזוטרי. בי מלחי ובי קירי ובי ציבי ובי תמרי צריכין בדיקה. חור שבין אדם לחבירו כל אחד ואחד בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו. חור שבין יהודי לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו. ואי חייש לסכנה שמא יאמר כשפים הוא עושה לי, כל עצמו אינו בודק. ואע"ג דקיימא לן שלוחי מצוה אין נזוקין, היכא דשכיח היזקא שאני, דכתיב ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, ויאמר השם עולת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח וגו'. שלוחי מצוה אין נזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן.
מטה החולקת ומפסקת צריך בדיקה, ותניא אידך מטה החולקת בתוך הבית ועצים ואבנים סדורין תחתיה ומפסקת אין צריך בדיקה. קשיין אהדדי. לא קשיא הא דמדליא הא דמתתיא. פירוש מפסקת, שיש אויר בין המטה לארץ, ובמדליא צריך בדיקה תחתיה. בדמתתיא, אע"פ שהאבנים והעצים סדורין תחתיה דניחא תשמישתה, אין צריך בדיקה. ויש מפרשים [תוס' ד"ה מטה] מטה החולקת בתוך הבית, ומפסקת מצד שלפניה לצד שלאחריה, שממלאה כל רוחב הבית, דמתתיא צריך בדיקה מאחריה ומתחתיה שיכול לעבור דרך עליה, דמדליא אין צריך בדיקה מאחריה ולא תחתיה בשאבנים סדורין תחתיה. חצר אינה צריכה בדיקה שהעורבין מצויין שם.
<h2>דף ט.</h2>
אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום, דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר, ואין לדבר סוף. דייקינן עלה בגמרא טעמא דלא חזינא, הא חזינא חיישינן, נימא אכלתיה דהא תנן כל מקום שחזיר וחולדה יכולין להלך אין צריך בדיקה. פירוש גבי מדור גוים היא שנויה, דתנן התם מדור גוים אם דר ארבעים יום הבית טמא מפני שקוברים שם את נפליהם. כל מקום שחזיר וחולדה יכולין להלך אין צריך בדיקה. ומשני בשלמא התם אימר הוה אימר לא הוה, ואם תמצא לומר הוה אימר אכלתיה, הכא ודאי שקל מי יימר דאכלתיה, הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. הילכך אי הוו תרי ספקי אפילו בלחם לא משיירא, ואפילו ביטול שהוא מן התורה אינו צריך. ודוקא בלחם קטן שיכולה החולדה לאכלו, אבל בלחם גדול דליכא לספוקי דילמא אכלתיה, ודאי משיירא וצריך ביטול. ושמעתא דלקמן דתשעה צבורין מיירי בלחם גדול, אי נמי סמוך לשש שעות דליכא למימר אכלתיה קודם שש. דאי לא תימא הכי קשיאן הלכתא אהדדי. דבעינן עכבר נכנס וככר בפיו, עכבר יוצא וככר בפיו מהו, מי אמרינן היינו האי דעל היינו האי דנפק, או דילמא אחרינא הוא. וכי אחרינא הוא מאי הוי והא תרי ספיקי נינהו, דאימר היינו האי דעל היינו האי דנפק, ואם תמצא לומר אחרינא הוא דילמא אכלתיה. אלא לאו שמע מינה בלחם גדול. ויש לדחוק דכי אמרינן בתרי ספיקי לקולא דוקא בספק על ספק לא על, דלא איתחזק האי ביתא באיסורא. אבל היכא דודאי על, דאתחזק האי ביתא באיסורא, אינו יוצא בחזקתו בתרי ספיקי. ועוד יש לומר הא דבעינן בעכבר נכנס מיירי לאחר זמן איסורו, דכיון דעל וחמץ בפיו איחייב בביעור, ולא אמרינן ימתין מלבער עד שיאכל הככר. והא דתנן מה שמשייר יניחנו בצנעה, אסיקנא שמא תבא חולדה ותטול בפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו, אי נמי שמא יניח עשר וימצא תשע.
<h2>דף ט:</h2>
תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ, ואתא עכבר ושקל, ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל, היינו תשע חניות. פירוש וצריך ביטול שהוא מדאורייתא, אבל בדיקה אינו צריך, דספיקא דרבנן היא ולקולא. ואע"ג דרובן מצה צריך ביטול, דקבוע הוא, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ודוקא בלחם גדול דליכא למימר אכלתיה, אבל בלחם קטן אין צריך ביטול, דהוו להו תרי ספיקי אימר מצה אימר חמץ, ואם תמצא לומר חמץ אימר אכלתיה. פירש ואתא עכבר ושקל, היינו סיפא דכל דפריש מרובא פריש. ואפילו ביטול אין צריך. ואם היו תשעה צבורין של חמץ ואחד של מצה, ואתא עכבר ושקל, ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל, אין צריך בדיקה. דהוי ליה קבוע וספיקא דרבנן היא ולקולא. פירש ואתא עכבר ושקל צריך בדיקה, דכל דפריש מרובא פריש. שני צבורין אחד של מצה ואחד של חמץ, ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ושאני עכברים אחד שקל חמץ ואחד שקל מצה, ולא ידעינן (אי) [הי] להאי עייל (אי) [הי] להאי עייל, צריך ביטול שהוא מן התורה, ואינו צריך בדיקה שאני אומר של חמץ נכנס לתוך שאינו בדוק ושל מצה נכנס לתוך הבדוק.
<h2>דף י.</h2>
צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים, ואתא עכבר ושקל, ולא ידעינן אי להאי עייל אי להאי עייל, היינו שני שבילין, דתנן שני שבילין אחד טמא ואחד טהור, והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות, אם נשאלו שניהם בבת אחת טמאים ואם נשאלו שניהם בזה אחר זה טהורין. וכן אם בא לישאל עליו ועל חבירו טהורין, פירוש משום דספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור. והכא נמי לענין חמץ, לענין בדיקה שהיא מדרבנן הוי ליה כספק טומאה ברשות הרבים, הילכך בזה אחר זה אין צריך בדיקה אבל בטול צריך. בבת אחת צריך בדיקה. בבא לישאל עליו ועל חבירו אינו צריך בדיקה וצריך ביטול. ספק על ספק לא על היינו בקעה. פירוש ואם אין בו אלא ספק אחד, כגון שבית אחד בדוק לפניו, צריך ביטול ואין צריך בדיקה. ואם יש בו שתי ספיקות, כגון ששני בתים לפניו ואחד בדוק ואחד אינו בדוק, דדילמא לא על, ואם תמצא לומר על דילמא לשאינו בדוק על, אפילו בטול לא צריך. ואע"פ שחכמים מטמאין בבקעה ואפילו בתרי ספיקי, דהכי תנן בטהרות כל שאתה יכול לרבות ספיקא וספק ספיקא ברשות היחיד טמא ברשות הרבים טהור. התם הוא דהכי גמירי לה, אבל גבי איסורא כל תרי ספיקי לקולא אפילו בדאורייתא. הילכך אפילו בטול אינו צריך.
על בדק ולא אשכח, היינו דאסקינן התם כל דבר שבחזקת טומאה אין אומרין לעולם הוא בטומאתו עד שתודע לך הטומאה, אלא בודקין עד שמגיע לסלע או לבתולה. והילכך הכא אפילו בטול אינו צריך. על בדק ואשכח, היינו הא דתנן שדה שאבד בה קבר הנכנס לתוכה טמא, נמצא בה קבר אין אומרים הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא, אלא תבדק כל השדה כולה. והכא בדיקה דרבנן לא צריך, אבל בטול צריך. ואע"ג דאמרינן תינוק נכנס וככר בפיו אין צריך בדיקה, אלמא אמרינן הוא הככר שהכניס הוא הככר שאכל, ולא אמרינן דילמא אחרינא הוא. שאני התם שהפירורין מוכיחין כן, מפני שדרכו של תינוק לפרר. כך תירץ בהשלמה. ונראה לי דדוקא קאמר אין צריך בדיקה, אבל בטול צריך. והכי נמי אמרינן לקמן הניח עשר ומצא תשע דאע"פ שמצא העשירי צריך בטול או אפילו בדיקה. וצריך עיון מה שכתוב בהשלמה בזה.
הניח תשע ומצא עשר, היינו הא דתנן הניח מנה, פירוש של מעשר שני, ומצא מאתים הכל חולין. פירוש דאמרינן הני כולהו אחריני נינהו. והילכך הכא נמי צריך בטול. ויש לפרש דאפילו בדיקה נמי צריך, דכיון דמקילינן במעשר דאורייתא ואמרינן הכל חולין, אלמא פשיטא לן דהני אחריני נינהו, והילכך אפילו בדיקה צריך. הניח עשר ומצא תשע, היינו סיפא, דתנן הניח מאתים ומצא מנה הכל חולין. והילכך הכא נמי צריך בטול או בדיקה. ואפילו ימצא העשירי, היכא שאינו מכירן. אבל היכא שמכיר הצבור הנמצא נראה לומר שצריך נמי שיכיר שאר כל הצבורין, דכיון דאמרינן הכל חולין, אלמא חיישינן דכולהו קמאי אזלי לעלמא והני אחריני נינהו. והכי נמי משמע מהא דאמרינן גבי הניחו בזוית זו ומצא בזוית אחרת.
<h2>דף י:</h2>
הניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת, היינו הא דתנן קרדום שאבד בבית או שהניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת, הבית טמא, שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו או אדם טמא נטלו מזוית זו והניחו בזוית אחרת, הילכך הכא נמי חוששין לעכבר וצריך ביטול. כך כתוב בהשלמה. וצריך עיון [למה] צריך בטול, דמכל מקום זהו הככר שהניח. ואפשר לומר דכיון דחזינן [שזה] סלקו ממקומו [חיישינן] נמי שמא הביא ככר אחר, וצריך [בטול]. והר"ם [פ"ב הי"ב] כתב [שצריך] לבדוק.
עכבר נכנס וככר בפיו, עכבר יוצא וככר בפיו מהו, מי אמרינן היינו האי דעל היינו האי דנפק, או דילמא אחרינא הוא. ואם תמצא לומר היינו האי דעל היינו האי דנפק עכבר לבן נכנס וככר בפיו עכבר שחור יוצא וככר בפיו מאי, האי אחרינא הוא, או דילמא ארמויי ארמייה מיניה. ואם תמצא לומר עכברי לא מרמו אהדדי, עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאה וככר בפיה מהו. חולדה ודאי ארמויי מיניה דעכבר או דילמא אם איתא דאיהו הוא, לדידה כולה הוה שקלה. ואם תמצא לומר אם איתיה דאיהו הוא לדידה כולה הוה שקלה, ככר ועכבר בפי חולדה מהו. הכא ודאי איהו ניהו, או דילמא אם איתא דאיהו הוא ככר בפיו דעכבר הוה משתכח, או דילמא מחמת ביעתותא הוא דנפל. תיקו. וכל הני בעיי צריך בטול ואין צריך בדיקה.
ככר בשמי קורה צריך סולם להורידה או אין צריך. אם תמצא לומר צריך זימנין דנפלה ואתי למיכלה, ככר בבור צריך סולם להעלותו או לא. אם תמצא לומר זמנין דנחית לצרכו ואתי למיכלה, ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או אין צריך חבר להוציאו, בגופיה אטרחוה רבנן בממוניה לא אטרחוה רבנן, או דילמא לא שנא, תיקו. וכל הנא בעיי לחומרא. ובמקום אחר ביארתי בע"ה. עד כאן השלמה.
לא בדק אור ארבעה עשר יבדוק בארבעה עשר. לא בדק בארבעה עשר יבדוק בתוך המועד. לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד. ומה שמשייר יניחנו בצנעה כדי שלא יהא צריך בדיקה אחרת. פירש רש"י בתוך שש ולאחר שש. והרי"ף פירש בתוך המועד ולאחר המועד, בתוך הפסח ולאחר הפסח. ואע"ג דקיימא לן [כ"ט ע"א] דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנסא, והכא ליכא קנסא כיון דלא ידיע ליה, אלא דכיון דלא בדק כל עיקר חיישינן להערמה. והכי איתא בירושלמי [פ"ב ה"ב], הבקיר חמצו אסור לאחר הפסח, חיישינן להערמה. עד כאן השלמה. ועוד הארכנו בזה בחבור הדרשות.
[ומה שהוא משייר יניחנו בצינעה וכו'] וכגון שהניח עשר ומצא תשע. אבל לא ידע כמה הניח, אע"פ שלא הצניעו אינו צריך לחזור ולבדוק, דהא תנן אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום וכו'. והיכא דבדק ולבתר הכי חזא עכברא דעל לביתא ובפומיה פיתא דנהמא אע"ג דעל לההוא ביתא ואשכח פירורין לא אמרינן מיכל אכליה עכברא לההוא פיתא והני פירורין דידה אינון, אלא אמרינן פירורין מעלמא אינון וצריך למבדק על ההוא פיתא לפי שאין דרכו של עכבר לפרר. תינוק נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין אינו צריך בדיקה מפני שדרכו של תינוק לפרר. משקרב העומר וכו'. דין זה יתבאר במקומו בע"ה. [מנחות ס"ז ע"ב].
<h2>דף יא:</h2>
אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש. מאי טעמא לא אכלינן בחמש, גזירה משום יום המעונן דילמא אתי למטעא ומחליף ליה חמש בשבע. [אבל] ארבע זמן סעודה לכל היא ולא אתי למטעי.
<h2>דף יג.</h2>
ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין הכל לפני השבת ושורפין תרומות תלויות טמאות וטהורות, ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע שעות. וחולין שורפין בזמנן כדאיתא בפרק ב' [כ"א ע"א].
<h2>דף כא.</h2>
כל שעה שמותר לאכול מאכיל. פירוש שום אדם ואפילו כהן בתרומה שהוא מותר לאכול בשעה החמישית, כדי שלא תבא התרומה לידי הפסד. מאכיל, פירוש כל אדם ואפילו ישראל בחולין שאינו יכול לאכול חמץ. אלא ארבע שעות מותר להאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ומוכרו לנכרי ומותר בהנאתו. אם חרכו קודם זמנו מותר אפילו לאחר זמנו. עבר זמנו אסור בהנאתו, פשיטא לא נצרכא אלא לשעות דרבנן, דקיימא לן המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפילו בחטי קרדנייתא אין חוששין לקדושיו. ואע"ג דקיימא לן בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום, הני מילי לאו, אבל מכל מקום אסור מדרש דאך ביום הראשון תשביתו שאור. והכי נמי אמרינן בריש פרקא קמא [ד' ע"ב] דכולי עלמא חמץ משש שעות ולמעלה אסור וכו'. ואין לחוש למה שכתב בזה ה"ר משה [פ"א מהלכ' חמץ ה"ח].
ולא יסיק בו תנור וכיריים. ולא אמרינן אין ביעור חמץ אלא שריפה אלא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, כך נראה מדעת הרי"ף. ויש שפסקו [תוס' כ"ז ע"ב ד"ה אין] כהאי מתניתא דתניא אין בטול חמץ אלא שריפה, אימתי שלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. והביאו ראיה לדבריהם מדתנן [י"א ע"א] שורפין בתחלת שש ועוד מפרק בתרא דמסכת תמורה [ל"ד ע"א]. ופירש רש"י [י"ב ע"ב] שלא בשעת ביעורו, שלא בשעת איסורו, אבל בשעת ביעורו, והיינו משש שעות ולמעלה, ושעה ששית גופה כשעה שביעית בכל דבר. ויש לומר דכל זמן שיש לו עצים מצותו בשריפה ואפילו לאחר זמן ביעורו. ובהכי מתרצי כל מה שמקשו לסברא זו של רש"י. ורבינו יעקב פירש שלא בשעת ביעורו, שכבר עבר זמן ביעורו, והיינו משש שעות ולמעלה, ושעה ששית גופיה כשעה שביעית היא. אבל בשעת ביעורו היא שעה חמישית. ומאי דאמרינן לעיל [ו' ע"ב] ונבטליה בחמש, כיון דלאו זמן איסוריה הוא ולאו זמן ביעוריה הוא פשע ולא מבטל, אלמא שעה חמישית זמן ביעוריה הוא. ההוא זמן ביעוריה לאו דוקא אלא פירושו לאו זמן בדיקתו הוא. והירושלמי מסייע ליה בפירוש, דגרסינן התם [פ"א ה"ד] הי דין הוא שעת הביעור שעה חמישית. וה"ר שמואל ב"ר שלמה הביא ראיה וסיוע לפירוש רש"י ממכילתא [פרשת בא פי"ב] דגרסינן התם עד שלא הגיע שעת ביעורו מצות כליון בשריפה וכו', כדאיתא התם. והא דאמרינן מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, אסיקנא בגמרא [כ"ח ע"א] דאפילו בים בעינן פירור.
<h2>דף כא:</h2>
מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ, לא יהא בו היתר אכילה. לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי, דברים ככתבן לגר בנתינה ולגוי במכירה, ומבעי ליה להקדים נתינה דגר למכירה דגוי, כיון דגר אתה מצווה להחיותו וגוי אי אתה מצווה להחיותו סברא הוא ולא צריך קרא. וגיד הנשה וחלב ודם מותרין בהנאה. אבל פירות של ערלה אסורין בהנאה, דתניא ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר ת"ל וערלתם ערלתו את פריו ובערלים לא יאכל לרבות את כולן. ודין נטוע לרבים ועולה מאיליו ביארנו בפרק קמא דראש השנה [י' ע"ב]. וקליפי ערלה אסורין. אבל עצי ערלה מותרין. ועצי כלאי הכרם אסורין, כדאמרינן לקמן [כ"ו ע"ב].
<h2>דף כד:</h2>
כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן, וכל שכן שלא כדרך אכילתן שפטור. למעוטי שאם אכל חלב חי פטור. וכן אם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שפטור. והני מילי לענין מלקא דלא לקי, אבל איסורא מיהת איכא ואפילו שלא כדרך הנאתו. דהא תנן [כ"א ע"א] לא יסיק בו תנור וכירים, והדבר ידוע שאין זה דרך הנאתו. ודוקא שאין לו חולי, אבל יש לו חולי אפילו בדליכא סכנה איסורא נמי ליכא, דכיון דליכא איסורא אלא מדרבנן במקום צערא לא גזרו רבנן כיון דלא עביד דרך הנאתן. והא דתנן [ל"ט ע"ב] לא ילעוס אדם חטין ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצות, התם משום דקא עבר עליה בבל יראה, ואיסורא דאורייתא נמי איכא. וכלאי הכרם לוקין עליהן אפילו בשלא כדרך הנאתן, מאי טעמא דלא כתיב בהו אכילה. הא מילתא בארץ ישראל היא שהכלאים אסורין מן התורה, אבל בחוצה לארץ קיימא לן [קדושין ל"ט ע"א] שהוא מדברי סופרים וליכא מלקות. ומיהו גמרינן מינה דבחוצה לארץ מיהת איכא איסורא אפילו שלא כדרך הנאתן. אבל בהרכבת אילן אע"פ שהוא אסור מן התורה וכלאי זרעים נמי אף בארץ, מותרין אף באכילה. והכי איתא בפרק כל הבשר [חולין קט"ו ע"א]. ובמסכת כלאים פ"ח [מ"א] תנן, כלאי זרעים אסורין מלזרוע ומלקיים ומותרין באכילה. ובשר בחלב לוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו, דלאו אכילה כתיבא ביה.
<h2>דף כה.</h2>
כלאי הכרם עיקרן נאסר. ומותבינן עלה בגמרא מהא המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור, הוסיף אין לא הוסיף לא. ומשנינן תרי קראי כתיבי כתיב המלאה וכתיב הזרע, הא כיצד, זרוע מעיקרו בהשרשה, זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא. בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מעצי אשרה. תניא אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך, אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאודך, ואם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך. בכל מתרפאין חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ע"ז הא דאמרן, גלוי עריות ושפיכות דמים דתניא כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה, אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש נערה המאורסה לרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור. כי ההוא דאתא לקמיה דרבא, אמר ליה אמר לי מרי דודאי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטלנא לך, אמר ליה מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי.
<h2>דף כה:</h2>
אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור גרסינן. ומשכחת לה כגון שאמרו לה לכי למקום פלוני והבעלי לפלוני ואי לא קטילנא לך, וכגון שלא אנסוה ללכת שם למקום פלוני אלא שיהרגוה אם לא תלך. ומשום הכי לא אמרינן הכא קרקע עולם היא כדאמרינן באסתר. והראב"י כתב בריש מסכת כתובות [ג' ע"ב] גבי ולדרוש להו דאונס בישראל משרא שרי, דלא אמרינן בגלוי עריות יהרג ואל יעבור אלא בבועל דלא לפגם האשה, אבל באשה תעבור ואל תהרג. והיינו דמקשינן בסנהדרין [ע"ד ע"ב] והא אסתר פרהסיא הואי, ולא פריך והא אסתר גלוי עריות הואי. ולדידן לא סבירא לן הכי, אלא לא שנא האיש ולא שנא האשה יהרגו ואל יעבורו. והתם דמקשינן והא אסתר פרהסיא הואי, אלומי הוא דמאלם לקושייה, דגלוי עריות ופרהסי נמי הואי. הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אסור. והני מילי דאפשר וקא מכוין או אפילו לא אפשר וקא מכוין, אבל לא אפשר ולא מכוין או אפילו אפשר ולא מכוין שרי.
מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דהוה שאיף לברתיה בגוהרקי דערלה, פירוש בוסר של זיתים קטנים. אמר ליה אימר דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור, אמר ליה האי אשתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא. איכא דאמרי הכי קאמר ליה מידי דרך הנאתן קא עבידנא, פירוש שדרך הנאתן הוא אחר שנתבשלו כל צרכן ויוציאו שמנו. ויש מפרשים שדרך הנאתו הוא להדלקה ואכילה. אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים וכו', כמו שמתבאר במקום אחר [סנהדרין ע"ד ע"ב].
<h2>דף כו.</h2>
קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה, הא איסורא איכא. ואע"ג דקיימא לן גבי תיהא ובת תיהא [ע"ז ס"ו ע"א] ריחא לאו מילתא היא, ואפילו לכתחלה שרי, שאני יין שאין עיקרו לריח, וגם הוא אינו מתכוין להנאת הריח אלא לבדוק היין. אבל דבר שעיקרו לריח ריחא מילתא היא. וכן משמע ממסכת עבודה זרה גבי הא דמעוטרות בורד והדס [ע"ז י"ב ע"ב]. ועוד אמרינן התם [י"ג ע"א] יניח נמצא נהנה, פירוש נמצא נהנה מן הריח. אלמא ריחא מילתא היא בדבר שעיקרו לריח.
<h2>דף כו:</h2>
תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם בין חדש בין ישן יוצן. דקיימא לן זה וזה גורם מותר. והכין אסיקנא בפרק כל הצלמים [ע"ז מ"ט ע"א] בענין זורעין תחתיה ירק בימות הגשמים. אפה בו את הפת, הפת אסורה, דיש שבח עצים בפת. הילכך קערות וכוסות וצלוחיות שבשלן בקלפי ערלה אסירי. וקדרה נמי אסורה, דהא מקבלא בישולא מקמי דניתו עצים דהיתירא. כתוב בהשלמה הא דאמרינן אפה בו את הפת אסורה אפילו הוליך הנאת עצים לים המלח. ואע"ג דקיימא לן [שם] דיש פדיון לע"ז, דוקא עבודה זרה שתופסת דמיה אבל ערלה וכלאי הכרם שאין תופסין את דמיהן אין להם פדיון. וכן כתב הרב בעל המאור. אבל ה"ר שמואל כתב דהוא הדין לערלה וכלאי הכרם דיש להם פדיון. וכי אמרינן הפת אסורה, הני מילי בשאבוקה כנגדו דיש שבח עצים בפת, אבל אי ליכא אבוקה כנגדו פת מותרת, דמקלא קלי איסורא. בשלה על גבי גחלים הפת מותרת. וכתב ה"ר יהונתן בפירושיו דאפילו לוחשות הפת מותרת, דלא אמרינן יש שבח עצים בפת אלא בשאבוקה כנגדו. ובהשלמה כתוב, הני מילי גחלים עוממות, אבל לוחשות אסורות. וכל שכן אם גירף את הגחלים הפת מותרת. וכתוב בהשלמה והלכתא זה וזה גורם מותר, והני מילי דיעבד אבל לכתחלה אסור, והכי אסיקנא בע"ז דגרסינן התם נוטעין ייחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי, והאיסור הוא שאסור להביא לכתחלה על גבי ההיתר אבל ההיתר מותר להביא לכתחלה על גבי האיסור, ולפיכך חדש יוצן אע"פ שהוא לכתחלה, ישן יוצן אפילו למאן דאמר זה וזה גורם מותר בדיעבד, והכא נמי דיעבד הוא שכבר נתערב האיסור וההיתר. שאני הכא שכיון שיכול לסלק האיסור לגמרי מסלקו, ולפיכך מצננו ונמצא נסתלק האיסור לגמרי. ואע"ג דתנור חדש נמי יכול לסלק האיסור שהוא התנור, שאני התם שהגורם האחרון הוא ההיתר שנאפה בו הפת, אבל הכא הגורם האחרון שנאפה בו הפת הוא גורם דאיסור ויש לו לסלקו. והרב בעל המאור כתב שנתיצת התנור שהוא הפסד מרובה כדיעבד דמי, אבל צינון התנור שהוא הפסד מועט לא חששו. ומה שכתבתי הוא הנכון.
<h2>דף כז:</h2>
תניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה. ואפר ההקדש לעולם אסור. ואוקימנא כגון שנפלה דליקה מאליה, דלא הוה איניש דלימעיל, אבל אם לא נפלה דליקה מאליה מעל המסיק ונפקי לחולין ואפרו מותר. והא דקתני גבי ההקדש לעולם וגבי אשרה לא תני לעולם, משום דאשרה דגוי אית לה תקנה בביטול וההקדש לית לה תקנה. והכי איכא בשילהי מסכת תמורה [ל"ד ע"א]. ומסתברא דהא דאמרינן בשלה על גבי גחלים הוו להו כאפר, אבל בעצי אשרה דאפרן אסור הפת אסורה. והא דאמרי' יוליך הנאה לים המלח, פירש הרי"ף הנאת הפת. משמע שהפת אסורה, ולא שרי בהולכת דמי עצים לים המלח. ורש"י פירש יוליך הנאת דמי עצים לים המלח, ומיהו הפת והתנור אסורים ולא סגי בהולכת דמי עצים לים המלח. והרב בעל המאור כתב דהוא הדין לפת ותנור דסגי ליה בהולכת דמי עצים לים המלח. ולא מסתברא כותיה, דתנן בפרק אין מעמידין [ע"ז ל"ה ע"א] למה אסרו גבינה של גוים מפני שמעמידין אותה בעור קיבת עגלי ע"ז אמר לו אם כן למה לא אסרוה בהנאה. ועוד שנינו [ע"ז כ"ט ע"ב] גבינת בית אונייקי אסורה בהנאה, ומפרש טעמא בגמרא [ל"ד ע"ב] מפני שרוב עגלי אותה העיר נשחטין לע"ז. ואמאי לא סגי ליה ביוליך הנאה לים המלח. אלא לאו ש"מ כיון שגוף הגבינה נעשית על ידי איסור הנאה לא סגי ליה ביוליך הנאה לים המלח. הכא נמי גבי תנור ופת שגוף הדבר נעשה באיסורי הנאה לא סגי ביוליך הנאת עצים לים המלח אם דמי הפת מרובין מדמי העצים. מדרך ההשלמה ע"כ, וצ"ע.
<h2>דף כח.</h2>
חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. פירוש והוא הדין באכילה. ושל ישראל אסור שנאמר לא יראה לך חמץ. ירושלמי [ה"ב] הא באכילה אסור, מתניתין במקום שנהגו שלא לאכול פת של גוים, אבל במקום שנהגו אף באכילה מותר. משמע מהכא דאכילת פת של גוים תלוי במנהג. ובמסכת ע"ז הארכנו בזה.
<h2>דף ל.</h2>
חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור. ומדלא יהיב שיעורא ש"מ במשהו. שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר, דלא קנסינן אלא כד איתיה בעיניה. כתוב בהשלמה מגופא דשמעתא משמע דלא אסרינן חמץ במשהו אלא למאן דאית ליה שאר איסורין במינן במשהו, ובחמץ גזר שלא במינו אטו מינו. אבל מאן דאית ליה שאר איסורין במינן בנותן טעם הכי נמי בחמץ. ואנן דקיימא לן הכי [חולין צ"ז ע"ב] דאפילו במינן בנותן טעם מהיכא תיתי לן בחמץ דאפילו שלא במינו במשהו. אלא כיון שכתב הרי"ף כך ומנהג כל ישראל לאסרו במשהו אין לזוז מדבריו. ויש שנותנין טעם לדבר משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין, דלאחר הפסח על ידי תערובת מותר, והילכך אפילו באלף לא בטיל. ולאו מילתא היא, דלפום סוגיא דגמרא משמע דלא אמרינן דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל אלא דבר שיש לו מתירין בעיניה, אבל דבר שאין לו מתירין אלא על ידי תערובת בטיל. ועוד יש לומר דדבר שאין לו מתירין הוא, שיש לו לבערו בפסח, כדתנן [מ"ד ע"א] אלו עוברין בפסח, ואסיקנא דלית בהו כזית בכדי אכילת פרס. ועוד דבירושלמי דנדרים [פ"ו ה"ד] משמע דמין בשאינו מינו בטיל אפילו בדבר שיש לו מתירין. וכי אמרינן דחמץ אוסר במשהו בין במינו בין שלא במינו, דוקא בזמנו שהוא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא משנכנס הפסח, כיון שהחמירה בו תורה חומרא יתירתא. אבל ביום ארבעה עשר אע"פ שהוא אסור משש שעות ולמעלה לא אזלינן ביה לאיסור משהו. והילכך אי משתכחי בתבשילא תרי או תלתא שערי או חטי, אפילו נתבקעו משש שעות ולמעלה ביום ארבעה עשר, לא אסרינן לההוא תבשילא, דכיון דנתבטל במיעוטו אינו חוזר וניעור ומותר לאכלו בפסח. וכן כתב הרב בעל ספר התרומה [הלכ' או"ה סימן נ"ה].
קדרות בפסח לא ישברו, אלא משהי להו לאחר זמנן ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן. וכי תימא ונימלינהו גומרי. איכא למימר דחיישינן דילמא חייס עלייהו דילמא פקען. ובמסכת זבחים פרק דם חטאת [צ"ה ע"ב] גרסינן, קדרות במקדש אמאי ישברו, נהדרינהו לכבשונות. ומשני לפי שאין עושין כבשונות בירושלים. ואע"פ שהיו להן תנורין, חזרת קדרות בתנור הוא ככבשן, דשריפת הקדרות הוא כשריפת אבנים. ואי מליוה גומרי נמי הוי ליה ככבשן, ולא חיישינן דילמא חייס עלייהו, מפני שהיו של צבור, ואין עניות במקום עשירות. ורש"י פירש דמשום דחייס עלייהו חיישינן דילמא יעשה הסיקו מבחוץ, אבל במקדש כהנים זריזים הם. ומה שכתוב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר, דין כלי חרס בא להשמיענו שאין לו תקנה בהגעלה, אבל בחזרת תנור יש להם תקנה, בשילה ובנוב ובגבעון שהיו עושין כבשונות. ולעולם חזרת קדרות בתנור כמלייה גומרי דמי וחייס עלייהו. והראב"ד כתב דקדרות בפסח סגי להו בחזרתן בתנור. השלמה עד כאן.
אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה. כיוצא בו אין שטין את התנור באליה, ואם שט כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור. ואי שנינהו ועבדינהו כעין תורא שרי, כיון דשני בהו מידע ידעי דמשום היכירא קא עבדי להו ולא אתי לידי תקלה.
<h2>דף ל:</h2>
והאי בוביא דאפי ביה חמירא כוליה שתא, אסיר למיפא מצה בפסח, משום דהיסקו מבחוץ הוא. ואי מלייה גומרי והסיקו מבפנים שפיר דמי. הני סכיני דפסחא מגעיל להו לקתייהו ברותחין ובכלי ראשון. עץ פרור מגעילו ברותחין ובכלי ראשון. נקוט האי כללא בידך, דמאני דאעא ודפרזלא ושאר מיני מתכת ובורמי דגללא דאשתמוש בהו חמירא כולא שתא בכלי ראשון צריך למעבד להו הגעלה בכלי ראשון. ודאשתמש בהו בכלי שני, כגון קערות וכיוצא בהן, כי שדי עלייהו רותחין בכלי שני ומשהי להו בגוייהו עד דפלטן שפיר דמי, דגמרינן מגיעולי גוים, דכתיב בהו [במדבר ל"א] כל דבר אשר יבא באש (תביאו) [תעבירו] באש וטהר.
כיצד מגעילין. יורה קטנה לתוך יורה גדולה. ויורה גדולה מהדר לה לישה אפומא ומליא מיא ומרתח ליה, דכבולעו כך פולטו, מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות. והני מילי בשאר ימות השנה, אבל בפסחא דאסור למעבד לה לישא עביד להו גדנפא דטינא ומרתח לה. והאידנא נהגו ללבן באור אבן אחת או יותר, ונותנן בתוך היורה רותחת כדי שיצאו המים ברתיחתן על כל גדותיה. מאני דקוניא אסור לאשתמושי בהו בפסחא בין ירוקי בין חוורי ואוכמי, ואע"ג דשיעי דלית בהו קרטופני, דחזינן להו דמדייתי ובלעי, והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם. ולא דמי ליין נסך דאמרינן מאני דקוניא בין אוכמי בין חוורי שרי, שזה תשמישו על ידי חמין וזה תשמישו על ידי צונן. אבל ירוקי אסיר משום דמצריף. והכי ברירנא במסכת עבודה זרה פרק אין מעמידין [ל"ג ע"ב].
הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי צונן, כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות, מדיחן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון יורות וקומקמיסן ומחמי חמין, מגעילן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש על ידי האור, כגון השפודין והאכסלאות, מלבנן ומטבילן והן טהורין. והרב בעל היראים [מצוה נ"ב] כתב דלא בעינן להו ליבון בפסח, ובהגעלה סגי להו, כיון דכולה שתא כי בלעי מהיתירא בלעי. והדין סברא משתמעא בשלהי מסכת עבודה זרה [ע"ו ע"א]. ונראה דעת הרב [ר' אברהם ב"ר] דוד נוטה להיתר בדרשות של פסח שלו. והילכך סגי להו בהגעלה.
כל הכלים של חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה בצונן. פירוש אבל לא בחמין מפני שכלים של חרס בולעין אפילו בצונן, כדאמרינן גבי יין נסך [ע"ז ל"ג ע"ב] פעם ראשון ושני אסור, אלמא אפילו בצונן בולעין פעם ראשון ושני. ולפיכך אסור להשתמש בהן מצה בחמין. אבל בצונן מותר. והוא הדין דאפילו נשתמש בהן חמץ בחמין מותר להשתמש בהן מצה בצונן. והא דנקט שנשתמש בהן חמץ בצונן, ריבותא קמ"ל דאע"פ שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה בצונן, אבל לא בחמין. חוץ מבית שאור, הואיל וחימוצו קשה. ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי. הני אגאני דבני מחוזא הואיל ותדירי למילש בהו ומשהי בהו חמירא כבית שאור שחימוצו קשה דמי. ואע"ג דרויחן ושליט בהו אוירא אסירן. והאידנא נהוג עלמא דלא משתמשי בפסח במאני דפחרא אלא בחדתי אבל בעתיקי לא.
נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה, כגון שהרהינו אצלו ואמר לו קני מעכשיו אי לא מייתינא לך זוזי מכאן ועד יום פלוני. ואי לא אמר ליה מעכשיו לא קני ליה וקם ליה ברשותא דישראל ואסור. וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה. כתוב בהשלמה בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה. ולענין דינא הכי הוא, היכא דלא הרהינו ולא אמר ליה מעכשיו ואקדיש מלוה וזבין מלוה לא כלום הוא. היכא דהרהינו ואמר ליה מעכשיו ברשותא דמלוה הוא ושפיר אקדיש ושפיר זבין. היכא דהרהינו ולא אמר ליה מעכשיו, כיון דקיימא לן בעלמא [ב"מ פ"ב ע"א] דמשכנו שלא בשעת הלואתו בעל חוב קונה משכון, הכא כיון דסופו לגבותו אפילו בשעת הלואתו קני ליה, ואי אקדיש מלוה וזבין מלוה שפיר אקדיש ושפיר זבין. ועוד יש לומר דלא כלום הוא, אע"ג דגבי חמץ קני ליה גבי הקדש ומכר לא כלום הוא, דכיון דאילו הו"ל זוזי הוה מסלק ליה בזוזי, אשתכח דהשתא הוא דקא קני. וזה הוא הנכון. וישראל מגוי וגוי מישראל לא קני משכון. הכי הוא לענין דינא. ולענין איסורא מוקמינן לה כולה מתניתין בדאמר ליה מעכשיו ובשהרהינו אצלו לפירוש רש"י. ולפירושא דידן אפילו בלא הרהינו, כיון דאמר ליה מעכשו איגלי מילתא למפרע דשל מלוה הוא ואפילו הגיע זמנו אחר הפסח. ומסתברא שלכך פירש רבינו שלמה בשהרהינו דאי קאי בביתא דישראל אין הדבר מצוי שיהא אחריות על הנכרי שהוא המלוה. ורבינו אפרים שפירש בדאמר ליה מעכשו והגיע זמנו קודם הפסח, זה היה דעתו, שאם לא הגיע זמנו עד לאחר הפסח אע"ג דאמר ליה מעכשיו היכי משהי ליה ישראל גביה בפסח, ואין הדבר מצוי שיהא אחריותו על נכרי בבית ישראל. והרב ז"ל לא מוקים לה בדאמר ליה מעכשיו. ומיהו איכא לעיוני אם הגיע זמנו קודם הפסח אפילו לא אמר ליה מעכשיו חמץ דנכרי הוא. ומשמע דלדברי רבינו אפרים הכי פירושא, אי לא אמר ליה מעכשיו ואמר ליה אי לא פרענא לך קודם הפסח גבה מחמץ זה את חובך ולא גבאו עד לאחר הפסח. אבל אי אמר ליה מעכשיו יהא שלך אי לא פרענא לך קודם הפסח, אע"פ שלא גבאו הגוי הרי הוא שלו. הילכך נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ואמר ליה מעכשיו והרהינו מותר בהנאה, דכיון דמטא זמניה ולא פרעיה איגלי מילתא למפרע דשל גוי הוא, ובלבד שיהא אחריות חמץ על הגוי, או שייחד לו בית. ועוד יש לומר אפילו באחריות החמץ על ישראל, אע"ג דעבר עליה בבל יראה לא קנסינן ליה אלא בחמצו אבל בחמץ של גוי לא קנסינן ליה.
ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו והרהינו אצלו ואמר ליה מעכשיו אסור בהנאה, דאיגלי מילתא דשל ישראל הוא, ואפילו אחריות החמץ על הגוי. והיכא דלא הרהינו ולא אמר מעכשיו, חילוף הדברים, דנכרי שהלוה את ישראל אסור בהנאה אפילו אחריות החמץ על הנכרי, או שייחד לו בית, אפילו הכי אסור בהנאה, דכיון דמכאן ולהבא הוא גובה אשתכח דהשתא בעידן גוביינא הוא דקא קני ליה ועד השתא של ישראל הוא. וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו, אחר הפסח מותר בהנאה, דמכאן ולהבא הוא גובה. והיכא דהרהינו ולא אמר ליה מעכשיו ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אינו עובר, דסבירא לן ישראל מגוי לא קני משכון, ומכאן ולהבא הוא גובה, הילכך אינו עובר. וכגון שאחריותו על הגוי. אי נמי אפילו באחריותו על ישראל, כיון דחמץ דגוי הוא לא קנסינן ליה אע"ג דעבר עליה בבל יראה. אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו, אחר הפסח אסור בהנאה, דגוי מישראל לא קני. הכי הוא מסקנא דשמעתא לענין איסורא.
<h2>דף לא:</h2>
חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים גוים נכנסים לשם, חמץ הנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ואין צריך לומר בהנאה, דבתר פועלים אזלינן. פועלים ישראל אפילו חנות ומלאי של גוים אסור בהנאה. ויש ספרים שכתבו בהפך, דבתר חנות ומלאי אזלינן ולא בתר פועלים. וקיימא לן חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום. ובדין הוא דאפילו דישראל אחר הפסח מותר. ולהכי אסור בהנאה, קנסא הוא דקנסינן ליה הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא. וכי קנסינן ליה בעיניה, אבל על ידי תערובת לא. והילכך של גוי דלא עבר עליה מותר ואפילו באכילה.
חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער, והוא שאין הכלב יכול לחפש אחריו. וכמה חפישת הכלב שלשה טפחים. וצריך שיבטל בלבו. האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש, במזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים.
<h2>דף לה.</h2>
ואלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחטים בשעורים בכוסמין ובשבולת שועל ושיפון. יוצאין בדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו והכהנים בחלה ובתרומה. אבל לא בטבל ובמעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו. חלות תודה ורקיקי נזיר, עשאן לעצמו אין יוצא בהן, למכור בשוק יוצא בהן. ואין יוצא אדם ידי חובתו בטבל שלא נתקן כל צרכו, כגון שניטלה הימנו תרומה גדולה ולא תרומת מעשר, מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפילו מעשר עני. ולאו משום טעמא דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל, דאיסורא דחמץ נמי איתיה, דקיימא לן [יבמות ל"ג ע"א] איסור חל על איסור. אלא היינו טעמא משום דהויא לה מצוה הבאה בעבירה. ואפילו למאן דאמר בפרק לולב הגזול [סוכה ל' ע"א] שביום טוב שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול, ואע"פ שהיא מצוה הבאה בעבירה, לא דמי דהתם בשעה שעושה המצוה אינו עובר, אבל הכא גבי מצה בשעה שעושה המצוה קא עבר עבירה. ושמעתי בשם חכמי צרפת, דמצה היינו טעמא דגזרינן זית ראשון, אטו זית שני שאין בו מצוה. מצה של מעשר שני יוצא בה ידי חובתו בפסח. על דרך ההשלמה, עד כאן.
כוסמין מין חטים, שבולת שועל ושיפון מין שעורים. הני אין אורז ודוחן לא, דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובת מצה, יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון. כתוב בהשלמה הא דקתני כוסמין מין חטים, לאו למימרא מין חטים ולא מין שעורים, דהא תנן בריש מסכת כלאים [פ"א ה"א], החטין והזונן אינן כלאים זה בזה, השעורים ושבולת שועל הכוסמין והשיפון וכו' אינן כלאים זה בזה, ואילו חטין ושעורים כלאים זה בזה. אלא הכי קאמר כוסמין אף מין חטין הוא וכל שכן מין שעורים, דדמו אהדדי. ונפקא מינה להצטרף לחלה שהכוסמין מצטרפין לחטים וכל שכן שמצטרפין עם השעורים, שבולת שועל ושיפון מין שעורים ומצטרפין עם השעורים ולא עם החטים. והכי תנן במסכת חלה פרק ד'. איזהו מין במינו, החטין אינן מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין, השעורין מצטרפות עם הכל חוץ מן החטים. מנימוקי הישר [לר"ת סימן של"ד]. והא דתנן בריש מסכת חלה חמשה דברים חייבין בחלה החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון, הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה. מתרץ בירושלמי כאן בנשוך כאן בבלול.
עיסה שנלושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת, משום דמי פירות אין מחמיצין. אין לשין העיסה ביין ושמן ודבש, והני מילי ביום ראשון דבעינן לחם עוני, אבל ביום שני דלא בעינן לחם עוני שרי דהא ר' יהושע בן לוי אמר להו לבניה יומא קמא לא תלושו לי בחלבא מכאן ואילך לושו לי. ולישנא אחרינא, לא תלושו לי בדובשא מכאן ואילך לושו לי. ואפילו על ידי מים שרי בין בלישה בין בקיטוף. מכל מקום צריך להזהר לעשות בזריזות ולאפות מיד, לפי שממהר להחמיץ על ידי המי פירות. כתוב בהשלמה ואע"ג דקיימא לן מי פירות אין מחמיצין, הני מילי בעינייהו דליכא מים, אבל על ידי תערובת מים הן ממהרין להחמיץ יותר מן המים לבדן. ובמסכת מנחות בפרק כל המנחות באות מצה [נ"ז ע"ב] גרסינן, תפוח שרסקו ונתנו בעיסה וחימצה הרי זו אסורה, אלמא מי פירות מחמיצין. ההיא בדעריב בהו מיא. ורש"י כתב דאע"ג דמי פירות אין מחמיצין, נהי דאין חייבין על חימוצה כרת, מיהו חמץ נוקשה הוי. ודוקא על ידי לישה, אבל שלא על ידי לישה נוקשה נמי לא הוי. דאי לא תימא הכי קשיא הא דאמרינן לקמן [מ' ע"א] ותיקא שרי, והתניא ותיקא אסור, לא קשיא הא במיא ומלחא הא במשחא ומילחא דהוו להו מי פירות. ועוד דרבא שרי לחרוכי תרי שבלי בהדדי משום דמי פירות נינהו. ובירושלמי [פ"ג ה"א] נמי גרסינן גבי מתניתין דאלו עוברין בפסח, וכולהו על ידי מוי. מכל הני משמע דמי פירות אין מחמיצין כלל. אלא לאו ש"מ כאן על ידי לישה כאן שלא על ידי לישה. ועוד יש לומר דההיא דאלו עוברין אם אין בהן מים הוי נוקשה על ידי תערובת ואינו עובר אלא בנוקשה בעיניה. ופסק הרב אלפסי דלשין לכתחלה, והביא ראיה מר' יהושע בן לוי. ויש תמהין עליו. והראב"ד תירץ מה שהקשו עליו, והסכים לסברתו. וכן דעת ההשלמה.
<h2>דף לו:</h2>
לחם עוני פרט לחלוט ואשישה. יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה ת"ל מצות מצות ריבה ואפילו כמצתו של שלמה. אם כן מה ת"ל לחם עוני, פרט לחלוט ואשישה. פירוש פת הדראה, פת סובין. כתוב בהשלמה ואע"ג דבפרק החולץ [יבמות מ' ע"א] אמרינן האי חלוט מצה היא, למאי הלכתא, לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. לא קשיא, דהתם שחלטו במים רותחין. הכא שחלטו בשמן ודבש דהוי ליה מצה עשירה. דיקא נמי דקתני דומיא דאשישה. כך כתב רבינו אפרים. והמאור כתב דהתם שחזר ואפאו בתנור, והכא בשלא אפאו בתנור דלאו לחם הוא, ואשישה משום מצה עשירה.
<h2>דף לז.</h2>
אופין פת מרובה ביום טוב. פירוש לצורך יום טוב, ולא חיישינן לטירחא. ורבינו שלמה [ביצה כ"ב ע"ב] פירש פת מרובה, יותר מן הצריך לו מפני שהפת יפה בזמן שהתנור מלא. ופירושא קמא מסתבר. והני מילי בשאר ימים טובים, אבל בימות הפסח אסיר למילש ולמיפא יתר מחמשת רבעים קמח ועוד, דהיינו שיעור חלה.
יוצאין בפת נקיה ובהדראה ובסריקין המצויירין בפסח. ואין עושין לכתחלה סריקין המצויירין בפסח מפני שהאשה שוהה עליהן ומחמצתן. ואפילו לעשותן בדפוס ויקבענו כיון. ולא של נחתומין אמרו אלא של כל אדם, אבל של נחתומין כיון דבקיאי לא שהו בהו. הדובשנין והאיסקריטין והסופגנין וחלת המסרית, והוא חלוט של בעלי בתים, והמדומע כולן פטורין מן החלה. והני מילי שעשאן בחמה, אבל מעשה אלפס, לא שנא הרתיח ולבסוף הדביק באלפס או הדביק ולבסוף הרתיח, נהמא הוא וחייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. כך פסק הרי"ף. וכן פסק רב אחא משבחא [שאילתות פ' צו שאילתא ע"ז]. אבל בעל הלכות משמיה דכהן צדק פסק דמעשה אלפס פטורין, דכמעשה חמה הוו ופטירי. וכתב הרב איכא מאן דפסק דאין לחם אלא האפוי בתנור בלבד, אבל מעשה אלפס לא שנא הרתיח ולבסוף הדביק ולא שנא הדביק ולבסוף הרתיח אינו קרוי לחם ואינו חייב בחלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ואין מברכין עליו המוציא. ואשכחן עלה פירכא מהא דגרסינן בפרק החולץ והאי חלוט דקאמרינן מצה הוא למאי הילכתא, ומשנינן לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, אלמא אע"ג דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור או באלפס לחם איקרי ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. כתוב בהשלמה תנן התם הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין וחלת המסרת והמדומע פטורין מן החלה, שעיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה, תחלתה עיסה וסופה סופגנין תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה. הכי איתא למתניתין בפרק קמא דמסכת חלה [מ"ה]. ולפום האי מתניתין מאי דפטרינן במעשה חמה, הני מילי בשאין תחלתן וסופן עיסה, כלומר שאין בלילתן רכה, אבל תחלתן או סופן עיסה, כיון שהיה בהן גלגול עיסה חייבין בחלה ולחם מקרו, וכל שכן מעשה אלפס לא שנא הדביק ולבסוף הרתיח ולא שנא הרתיח ולבסוף הדביק, דכולן שלא נאפו אלא על ידי האור אע"פ שבלילתן רכה קרובים הם למעשה תנור ולחם נינהו, עד כאן. וקשיא לי על מה שכתב שאף על פי שבלילתן רכה לחם נינהו, שהרי מהאי מתניתין שהביא רבינו לעיל משמע דאינה חייבת בחלה אלא אם כן תחלתה או סופה עיסה. וכיון שבלילתן רכה לאו עיסה נינהו, דלית בהו גלגול עיסה. ועוד כתוב בהשלמה, ומאי דפריך הרב אלפסי ז"ל על מאן דפסק דאין לחם אלא האפוי בתנורא לאו פירכא היא וכו', כמו שכתוב בספרו, וצריך עיון.
ירושלמי בפרק קמא דחלה [ה"ג], כל שהאור מהלך תחתיו חייבת בחלה ואומרים עליו המוציא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. כל שהאור מהלך תחתיו אינו חייב בחלה ואין אומרין עליו המוציא, ובלבד על ידי משקה. ומשמע מן הירושלמי דכי אמרינן חייבת בחלה דדוקא שלא על ידי משקה, אבל על ידי משקה אינו חייב בחלה ואין אומרין עליו המוציא, ואע"פ שבלילתו עבה. דודאי יש לנו לפרש דהכא מיירי בעיסה שבלילתה עבה, ולהכי חייבת בחלה, שאם בלילתה רכה היכי אמר שחייבת בחלה. ואי קשיא לך מכיון שבלילתה עבה ונתחייבה בחלה משעת גלגול היכי אמרינן בירושלמי דעל ידי משקה פטורה מן החלה. ויש לומר דכיון שאין דעתו בשעת הגלגול לעשות ממנה לחם, כגון הא שמבשל אותה על ידי משקה באלפס, לא אתי עלה חיוב חלה. והכי משמע מקראי דכתיבי גבי חלה. ודברים אלו צריכים עיון. נמצא שעולה בידינו לפי מה שכתבנו, שאלו שנקראין ניבלש, כיון שבלילתן רכה, אין מברכין עליהן המוציא. וכן אותן שקורין קרישפלש, שהרי בלילתן רכה, ועוד שמתבשלין על ידי משקה. ואותן שקורין סנ0בַש ורַבדַולש אע"פ שבלילתן עבה כיון שמתבשלות על ידי משקה אין מברכין עליהן המוציא ופטורין מן החלה. ואותן שקורין פופילש, נראה לומר גם כן כיון שמתבשלות באלפס על ידי שמן, שאם לא יתבשלו ע"י שמן יהיו נשרפות מחמום האלפס, אין ראוי לברך עליהן המוציא. ויש לברך על כולן בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. וירא שמים יוצא ידי כולם וכשרוצה לאכול מאלה יברך על הפת המוציא ויאכל ממנו כזית או יותר ויפטור את אלו, ואחר כך יברך ברכת המזון. ועוד הארכנו בזה בפרק כיצד מברכין [ל"ז ע"ב].
יוצאין במצה נא ובמצה העשויה באלפס. מאי מצה נא, כל שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה. והיכא דאפה מצה על ארעא ומנטר לה שפיר נפיק בה, כדאמרינן בפרק כיצד מברכין [ברכות ל"ח ע"א] מר זוטרא קבע סעודתיה עלה ומברך עליה המוציא ושלש ברכות ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, מאי טעמא לחם עוני כתיב.
<h2>דף לט.</h2>
ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחזרת בעולשין בתמכא ובחרחבינא ובמרור, יוצאין בהן בין לחין בין יבשין, אבל לא כבושין ולא מבושלין ולא שלוקין, ומצטרפין בכזית, יוצאין בקלח שלהן ובדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו. חזרת חסא, עולשין הונדבר. תמכא תמכתא שמה, וקורין לה בלשון ערבי אלשילם. חרחבינא אצותא דדיקלא, ויש שפירשו אל קרצעינה, ויש שפירשו אל חנדקוק. ולא צריך למהדר אמרריתא, דקיימא לן מצוה בחזרת. ומאי חסא, דחס רחמנא עלן ופרקינן. למה נמשלו מצריים למרור, לומר לך מה מרור זה תחלתו רך וסופו קשה אף מצריים תחלתן רך וסופן קשה. יוצאין בהן בין לחין בין יבשין, ודוקא קלח, אבל עלין לחים אין יבשין לא.
<h2>דף לט:</h2>
אין שורין את המורסן לתרנגולין אבל חולטין. האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ אבל שפה היא על בשרה יבש. לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצות. כתב הראב"ד מכאן שמי הפה מים הן, עד כאן. וכן ראוי לומר במי רגלים.
דברים שאין באין לידי חימוץ, האפוי שבשלו וחלוט שחלטו ברותחין. קמח שנפל (לתוך) [לתוכו] דלף אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ, והוא דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף. ותיקא שרי, והני מילי במילחא ומשחא דמי פירות נינהו, אבל במיא ומלחא אסיר. פירוש ותיקא עצירה, פירוש בלשון ערבי קמח מבושל. לא לימחי איניש קידרא בקמחא דאבישנא דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חמוע. פירוש קמחא דאבישנא, שתיתא דשבלי רטיבתא. ומצי איניש לחרוכי תרתי שבלי בהדי הדדי, ולא חיישינן דילמא נפקי מיא מהאי ונפלי אהאי ואתי לידי חמוע, דמי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין.
<h2>דף מ.</h2>
אין לותתין את השעורים בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות. ולא נתבקעו ממש אלא כל שאילו מניחן על פי הביב, פירוש שאופין עליו את החלות, והן מתבקעות מאיליהן. ואע"פ ששורן בחומץ, אין חומץ צומתן. והני מילי למיכלינהו להני שערי בעינייהו, אבל אי משתכח בהדי בשולא ולא נתבקעו ממש, כיון דתערובת חמץ במשהו מדרבנן הוא, לא אסרינן לההוא בשולא אלא אם נתבקעו ממש. דספיקא הוא, כיון דלא נתבקעו ממש, וספיקא דרבנן לקולא. ויש אומרים דאם לא נתבקעו ממש מותרות. ודין חטים ושעורים בענין זה אחד הוא, וכן כתב ה"ר משה [פ"ד מהלכ' חמץ ה"ו]. וכי אסרינן לתבשילא דוקא בפסח אבל ביום ארבעה עשר לא כדכתבינן לעיל. ובעל נפש לא ילתות, כלומר מי שמדקדק על עצמו במצות לא ילתות אפילו חטים דשרירן, משום דהאידנא שדרו ממתיבתא דאין אנו בקיאין ללתות, והילכך אסור ללתות. וחליטה נמי ליכא בזמן הזה מאן דידע למיחלט, הילכך אסור. ומבעי ליה לאיניש לנטורי קמחא דפסחא מעידן קצירה, דאמר קרא ושמרתם את המצות. ואמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו כיפי הפיכו לשם מצה, כלומר הזהרו בהן שלא יבואו עליהן מים, פירוש כיפי עומרים.
<h2>דף מ:</h2>
ההוא ארבא דטבעא בחישתא שרייה רבא לזבוני לגוים קבא קבא או לישראל כי היכי דתיכלי קמי פסחא, אבל טפי לא. ואפילו לגוי, משום דחיישינן דילמא הדר ומזבין לה לישראל, כדתנינן בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לגוי ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושה אותו תכריכין למת. לגוי מאי טעמא, לאו משום דילמא הדר מזבין ליה לישראל. אין מוללין הקדרות בפסח בין שנותן הקמח ואחר כך נותן את החומץ בין שנתן את החומץ ואחר כך נתן את הקמח הכל אסור משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. אבל בחסיסא שרי, פירוש מצה אפויה הרבה שטוחנין אותה ומבשלין אותה במים ומוללין בו את הקדרות. פירוש מוללין, שדרך שנותנין קמח בתוך הקדרה במים כדי לסתום נקבים דקים שבה שלא יזובו מי התבשיל לחוץ. ולפעמים נותנין בה קמח להעבות התבשיל ולהטעימו. אין נותנין את הקמח לתוך חרוסת ולא לתוך חרדל, ואם נתן יאכל מיד. והני מילי לתוך החרדל, אבל לתוך החרוסת ישרף מיד. אין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות. אבל סכין ומטבילין אותו בהם. ובצקות של גוים אדם ממלא כרסו מהם, [ובלבד] שיאכל כזית מצה באחרונה. פירוש בצקות שלנו שלשוה גוים בבתינו שלא בפנינו. אדם ממלא כרסו מהם, ובלבד שיאכל כזית מצה משומרת באחרונה. אבל בבצקות של גוים אינו יוצא כיון דלא עבד בהו שימור בשעת לישה. וליכא לפרושי בצקות של גוים, ישראל שלקחו חטים של גוים וטחנוהו ולשוהו. והכי מוכח בהדיא מסוגיא דגמרא דבצקות של גוים לא עביד להו שימור בשעת לישה ורש"י ז"ל [ל' ע"א] פירש בצקות של גוים, בצקות שלהן שמכיר בהן שלא החמיצו, שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו, שהוא סימן לסידוק ולשיאור. ואע"ג דליכא מים שלנו מותרין. והא דאמרינן לקמן [מ"ב ע"א] עברה ולשה אסור, הני מילי בישראל, ומשום קנסא, אבל בבצקות שלהן דליכא קנסא מותרין, השלמה. מי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצין. ושופכן במקום מדרון ואינו שופכן במקום האשבורן. ותניא אידך שופכן במקום האשבורן, לא קשיא הא דקוו וקיימי הא דלא קוו וקיימי.
<h2>דף מא.</h2>
והיכא דאיכא זקן או חולה דלא יכלי למיכל מצה ביבישותא, תרו ליה מצה במיא עד דמירככה ואכיל ליה עד דלא מתמחא, דתנן [ברכות ל"ח ע"ב] יוצאין ברקיק השרוי, אבל לא במבושל אע"פ שלא נמוח משום דבעינן טעם מצה וליכא. הילכך היכא דרמא מצה בקדרה ובשלה נפקא ליה מתורת מצה ולא נפיק בה ידי חובתיה.
<h2>דף מב.</h2>
אשה לא תלוש אלא במים שלנו. ולא תלוש לא בחמה ולא בחמי חמה ולא במים הגרופין. פירוש שנשאבו בו ביום. ורש"י פירש גרופין מן המוליאר, והוא דוד גדול של נחושת ותלוי על האור כל שעה ונחושתו עבה. ואפילו בשאין שם אור המים חמין או פושרין. ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת. כלומר לא תתעסק בדבר אחר ותניח את העיסה. וצריכה שני כלים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את ידיה. עברה ולשה אסור. כתוב בהשלמה, אסור לא שנא ביום ראשון ולא שנא בשאר ימים. ובדרשה עוד בזה ובמקומות אחרים רבים שהשמטנו במסכתא זו. ולא מבעיא מיתב בשמשא ומילש אסור, אלא מיתב תותי רקיעא ביומא דעיבא אסור, ואע"ג דלא נפל שמשא בההוא דוכתא, דיומא דעיבא כולה שמשא.
ומצאתי בכתיבת ידי הראב"ד, שכתב בזה הלשון. תו אקשינן ליה משתי קופות ושני סאין, והא הכא דאי נפלי שני סאין קמח שעורים לתוך שתי קופות של קמח חטים, דקא יהבי אינהו טעמא בפת, ואיכא כזית בכדי אכילת פרס, ואמרינן שאני אומר. אלמא לרבנן כל מידי בטיל ברובה. עד כאן דברי הרב ז"ל. ואולי הרב ז"ל שפירש הדבר בקמח, עלה בדעתו שקמח הוא דבר בלול. אי נמי האי דנקט מילתיה בקמח, משום דבקמח משכחת לה בשאינו מינו, כגון שנפל קמח שעורים בקמח חטים אבל בפירות [כעין] חטים בשעורים מנכרי, וכל איסור הניכר אפילו באלף לא בטיל. ואי חטים בחטים מין במינו הוא ומדאורייתא בטל ברוב. עד כאן מדרך ההשלמה. וצריך עיון מה שכתב לעיל, דהא שמעתא דכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסור נזיר לאו הלכה היא. וי"ל שזה דעתו דאפילו בנזיר לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור, ונזיר ששרה פתו ביין אם אין ביין לחודיה כזית פטור, דהיתר מצטרף לאיסור אמרינן בגמרא דמחטאת גמרינן ליה, וחולין מקדשים לא ילפינן.
<h2>דף מג:</h2>
ונשים חייבות באכילת מצה דבר תורה, שנאמר לא תאכל עליו חמץ וגו' כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, והני נשי הואיל ואיתנהו בבל תאכל חמץ, דמרבינן להו מכל, איתנהו בקום אכול מצה.
<h2>דף מה.</h2>
בצק שבסידקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם לאו בטל במיעוטו. ולא שנו אלא במקום העשוי לחזק, אבל במקום שאין עשוי לחזק חייב לבער. וכזית אפילו במקום העשוי לחזק חייב לבער. וכן לענין טומאה, אם הקפיד עליו חוצץ ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה.
<h2>דף מה:</h2>
כתוב בהשלמה, וכפת שאור אע"פ שייחדה לישיבה לא בטלה, ואם טח פניה בטיט בטלה. שני חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהם, רואין כל שאילו ינטל החוט וניטלין עמו חייב לבער, ואם לאו אינו חייב לבער. ולא אמרן אלא בעריבה, אבל בבית חייב לבער. מאי טעמא, זימנין דמכנש להו ונפלי אהדדי ומצטרפין. בית ועליה מהו. בית ואכסדרה מהו. שני בתים זה לפנים מזה מהו. תיקו, ולחומרא עבדינן.
הפת שעפשה ונפסלה מלאכול אדם, והכלב יכול לאכלה, מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח. נפסלה מלאכול הכלב אינה צריכה שריפה. ותנן נמי כל המיוחד לאכול אדם טמא עד שיפסל מלאכול הכלב, הא אם נפסלה מלאכול לכלב נפק ליה מתורת אוכל והוה ליה כעפרא בעלמא. ותניא נמי בתוספתא [רפ"ג], הקלור והאספלנית והרטיה שנתן לתוכן קמח אין צריך לבער. מלוגמא שנסרחה אין צריך לבער. ומפרש בירושלמי [פ"ב ה"ו] אם החמיצה ולבסוף נסרחה חייב לבער. ולא דמי לקילור ואספלנית, דהתם איכא בהו דברים המרים המעורבין וסרוחין מתחלתן. והוא הדין בעפשה, דוקא שנתעפשה קודם הפסח, אבל אם נתעפשה תוך הפסח חייב לבער. וצריך עיון כיון שעפשה או נסרחה מה לו לבער, נימא שזה הוא ביעורו. ויש לומר כיון שנאסר לו זה בהנאה בפסח קודם שנסרחה, מחייבינן ליה לבער, כדי שלא יהנה בו ליתנו לתרנגוליו או לבהמתו. וכן נראה דעת הראב"ד וההשלמה.
עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח, תוך שלשה ימים חייב לבער, אחר שלשה אינו חייב לבער. בד"א בשלא נתן לתוכה עורות, אבל נתן לתוכה עורות אפילו בתוך שלשה ימים אינו חייב לבער, ואפילו יום אחד ואפילו שעה אחת.
<h2>דף מו.</h2>
בצק החרש, אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור, אין שם כיוצא בו כדי שיהלך ממגדל נינוה נ"א נוניא לטבריא, והיינו מיל.
לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין, ולא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר, ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר. לתפלה, פירשו הגאונים להתפלל עם הצבור וכן פירש רש"י.
כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב, לא תקרא לה שם עד שתאפה. אף הרודה ונותן בסל הסל מצרפן לחלה. ואפילו כעכין שאינן נושכות זו בזו הסל מצרפן לחלה. פירוש בערוך [ערך כעך] כעכין גלוסקאות גדולות. ומבעיא בגמרא [מ"ח ע"ב] טבלא שאין לה לבזבז מהו, אויר כלי בעינן והא איכא, או דילמא תוך כלי בעינן והא ליכא. ולא איפשיט. ומיהו הני מילי בארץ ישראל, דחלה דאורייתא היא, וכיון שנטמאה לא חזיא לאכילה לא לגדול ולא לקטן. ולפי שאסור לאפות ביום טוב דבר שאינו אוכל נפש, וגם אסור לשרוף קדשים ביום טוב, לפיכך הוצרך לומר לא תקרא לה שם עד שתאפה, דכיון דלא קרא עליה שם חלה עדיין לא נתקדשה וכל ריפתא וריפתא דאפיה חזיא לאכילה, ובתר דאפיה כולהו מפרש חדא מינייהו וקריא לה שם חלה, ומשתריין אחריני כולהו ומתסרה לה ההיא חלתא בלחודה, ומצנע לה עד מוצאי יום טוב ושריף לה. אבל חלת חוצה לארץ, דמדרבנן היא, לא צריכה ולא מידי, אלא קורא לה שם ואפיה לה לכתחלה, משום דחזיא לכהן קטן. דאמרינן בבכורות בפרק עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור [כ"ז ע"א], אין חלת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, באיש עד שיראה קרי, ובאשה עד שתהיה נדה. ואי ליכא כהן קטן עבדינן הכי, לא תקרא לה שם עד שתאפה, ולמוצאי יום טוב שרפינן לה. כתוב בהשלמה גרסינן בפרק שני של מסכת חלה [פ"ב מ"ג], מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה. פירוש יעשנה קבין, כדי שלא תתחייב בחלה. רבי עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין, שכשם שהוא קורא לטהורה כך הוא קורא לטמאה, לזו קורא חלה לשם ולזו קורא חלה לשם, אבל קבין אין בהם חלק לשם. למדנו ממשנה זו שאם נטמאת קודם גלגולה יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה. ומסתברא דאפילו לרבי עקיבא דאמר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין, הני מילי בחול, אבל ביום טוב דפסח ודאי מוטב שיעשנה קבין ואפי להו והדר מצרפן בסל. הילכך האידנא בחוצה לארץ נטמאת קודם גלגולה היא, ויעשנה קבין ולא יקרא לה שם עד שתאפה ותתנם בסל והסל מצרפן לחלה. וכן ראוי לעשות. עד כאן. וקשיא לי לפי סברתו, אם כן כל ימות השנה נמי צריכין אנו לעשות כל עיסותינו קבין כדי שלא יתחייבו בחלה לפי המשנה הזאת שהביא רבינו, כדי שלא תתחייב העיסה בחלה, ואנו לא כך נהגנו, ואף הרב רבינו עצמו לא היה נוהג כך. ועוד לפי דעת המשנה אין לו לצרפן בכלי אחר אפייתן כדי שלא יתחייבו בחלה. סוף (כי) [דברים], לא נתבררו לי דבריו אלו. ולענין הלכה למעשה נראה שיש לנו לעשות כמנהגנו, שהחיוב אינו אלא מדרבנן, ויכולין אנו לעשות עיסות גדולות. וצריך להפריש חלת האור ולשורפה או ליתנה לכהן קטן, כמו שכתבנו למעלה. ואפשר שהמנהג כרבי עקיבא דאמר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין, כדאיתא לעיל. ביום טוב מפריש חלת האור ומניחה עד הערב ושריף לה. וביום טוב של פסח לא תקרא לה שם עד שתאפה, כמו שכתבנו לעיל.
והא דאמרינן הסל מצרפן, כתב רבינו בהשלמה, דסבירא ליה לרי"ף דכי היכי דלענין צירוף צריך סל, הכי נמי לענין מוקף צריך כלי. ויש אומרים דלענין מוקף אין צריך כלי, שאפילו אויר הבית מצרפן. והירושלמי [פ"ג ה"ג] משמע כן. ואע"ג דלפום מתניתין דהתם [חלה פ"ב מ"ח], ומייתינן לה במסכת סוטה [ל' ע"א], משמע דלענין מוקף צריכין ליגע ואף הכלי אינו מצרפן, שאני התם דמיירי בעיסה טהורה ועיסה טמאה, ואינה ראויה לבילה, ובילה מעכבת בהן. אבל בטהורה וטהור או טמאה וטמאה, שהן ראויות לבילה, אין בילה מעכבת בהן. כך דעת חכמי צרפת. והכי איתא בירושלמי [חלה פ"ב ה"ח], כל שאין מקפיד על תערובתו אויר הבית מצרפן, כל המקפיד כלי מצרפן.
ומה שכתב הרב אלפסי, דאי ליכא כהן קטן לא תקרא לה שם עד שתאפה, הוא הדין דהוה מצי למימר שיטבול לקריו. וכן כתב ה"ר משה [בכורים פ"ה הי"א], שחלת האור טבול יום אוכלה ואינו צריך הערב השמש בחלת חוצה לארץ כתרומה דאורייתא. והכי משמע בפרק בתרא. אי נמי אפשר לומר שדעת הרב שחלת חוצה לארץ אסורה משום חשש זיבה, וצריך שבעה נקיים. והיינו דתנן התם [חלה פ"ד מ"ח] אסורה לזבין ולזבות. וזהו הנכון. ומסתיעא האי סברא מהא דאמרינן [חגיגה כ"ג ע"א] צנורא דעם הארץ מטמאה משום חשש זיבה. אלא דאיכא לאקשויי מההיא דגרסינן בפרק שני דמסכת נדה [י"ג ע"ב], שוטה מטבילין אותו ומאכילין אותו תרומה לערב, ואי חיישינן לזיבה הא בעיא נקיים. ויש לומר דמשום תקנת שוטה אקילו ביה שלא לחוש לזיבה כדי שיאכל בתרומה. ואני תמה, חלת חוצה לארץ אמאי אינו מבטלה ברוב, דהא אמרינן במסכת בכורות [כ"ז ע"א], רבה מבטלה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו. ע"כ השלמה. ואפשר לומר דכיון דחלת האור אין לה שיעור ובכל שהו סגי, לא נהגו לבטולה, וטפי עדיף שישרפוה, דאיכא היכירא למצוה. ובספר התרומה [ריש הלכ' חלה] כתב בשם גאון, דדוקא כהן הוא דמבטל לה ברוב כדי שיאכלנה בימי טומאתו. אבל לעולם אין זר אוכלה ואפילו על ידי תערובת.
והיכא דגלגל עיסה מערב יום טוב, ושכח ולא הפריש חלתה, דקיימא לן בפרק קמא דיום טוב [ביצה ט' ע"א] דאין מפריש ממנה ביום טוב, אוכל והולך מן הלחם ביום טוב ומצניע ממנו ככר אחד שיפריש ממנו אחר היום טוב. דקיימא לן חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש. ואע"פ שאין בו שיעור חלה, כיון דבא משיעור עיסת חיוב, ומפריש בברכה. מוקצה דרבנן הוא, פירוש איסור מוקצה. ואע"ג דכתיב והכינו את אשר יביאו, לא מוכחינן מיניה איסור מוקצה מן התורה, השלמה.
<h2>דף מו:</h2>
האופה מיום טוב לחול אינו לוקה, הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי פטור. והכי נמי אמרינן לעיל גבי הפרשת חלה ביום טוב של פסח, דלא תקרא לה שם עד שתאפה, שאם תקרא לה שם לית ליה רשותא למישרפה בי"ט, ואתיא לידי חימוץ. ואמרינן האי חלה חמץ שמוזהר עליו בבל יראה הוא, מאי טעמא דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלה ומשויא לה חול וחזיא ליה והדר מפריש אחריתי, השתא נמי כדידיה דמיא ומוזהר עליה בבל יראה ובל ימצא. כך פסק הרי"ף. ורבינו אפרים כתב דהאופה מיום טוב לחול לוקה. וקשיא להאי סברא, אם כן דלא אמרינן הואיל, היאך מניחין עירובי תבשילין. דקא קיימא לן בפרק קמא דיום טוב [ביצה ב' ע"ב] דאין יום טוב מכין לשבת. אלמא מדאורייתא צרכי שבת אין נעשין ביום טוב. אי אמרת בשלמא אמרינן הואיל, הילכך בכל דבר הנעשה בידי אדם, דאיכא למימר הואיל, ליכא איסורא דאורייתא, ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דרבנן. אלא אי אמרת לא אמרינן הואיל, היאך עושין עירובי תבשילין ושרינן איסורא דאורייתא. אלא לאו ש"מ אמרינן הואיל ש"מ. וכי תימא דלא אמרינן אין יום טוב מכין לשבת אלא בדבר שאינו מוכן מבעוד יום, כגון ביצה וכיוצא בה. אבל בדבר המוכן יום טוב מכין לשבת. הא לא מצינן למימר דבפרק בכל מערבין [ערובין ל"ח ע"א] משמע בהדיא דבדבר המוכן מבעוד יום נמי אמרינן אין יום טוב מכין לשבת. ואם כן היאך אופין מיום טוב לשבת. אלא ש"מ אמרינן הואיל. וטעמא דעירובי תבשילין לאו משום כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת קל וחומר מיום טוב לחול. דאם כן מיום טוב לחול איכא איסורא דאורייתא. אלא טעמא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב. ואי קשיא לך והא קיימא לן [ביצה כ"א ע"א] דאין מזמנין הגוי ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו, אלמא ריבה בשבילו איכא איסורא דאורייתא, דאי ליכא איסורא אלא דרבנן לא גזרינן כדאמרינן בפרק משילין [ביצה ל"ו ע"ב] ולא רוכבין על גבי בהמה שמא יצא חוץ לתחום ש"מ תחומין דאורייתא וכו'. ואי אמרינן הואיל (ו)אפילו רבה בשבילו, נימא הואיל ומקלעי ליה אורחים אי נמי הואיל ואי יהיב לינוקא לא קפיד כל חדא וחדא חזיא ליה כדאמרינן בהואיל דעלמא. איכא למימר הואיל ומקלעי ליה אורחים ליכא למימר, דלא שביק איניש הגוי שזימן ושקיל אורחים שלא זימן. ולהואיל דעלמא לא דמי, דמתניתין עיקר כונתו לעצמו אבל במזמין את הגוי עיקר כונתו לגוי הוא, ודמי למאי דאמרינן בפרק יום טוב שחל להיות בערב שבת בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביום טוב דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וכי קא שחיט אדעתא דידיה קא שחיט, אבל נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב דכי קא שחיט אדעתא דגבוה קא שחיט. והכא נמי כיון דאדעתא דגוי קא עביד אסור. ובהני בני באגי רמי עלייהו קמחא דבני חילא נמי לא אמרינן הואיל דכי יהבי לינוקא לא קפדי כל חדא וחדא חזיא ליה לינוקא, כיון דאדעתא דגוי קא עביד. ועוד דאי אחדא ריפתא לא קפדי אכולהו קפדי. עד כאן. ובפרק שני דמסכת יום טוב [ביצה כ"א ע"א] ביארנו דין קמחא דבני חילא לפי דעת הפוסקים.
<h2>דף מח:</h2>
חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה. ואמרינן בפרק כלל גדול [שבת ע"ו ע"ב] הן וסובן ומורסנן, שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה. פירוש בלוסה, מעורבת בסובה. הילכך לחם הארץ קרינן ביה. וכתב רב אחא בפרשת צו [שאילתא ע"ג] אבל החזיר סובן ומורסנן לתוכן פטור, מאי טעמא, כיון דפרש לאו דרך עוני לאיתויי עירוביה מרישא. והכי איתא במסכת חלה [פ"ב מ"ו] ובירושלמי. והני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא בפסחא. וכי תימא חומרא דאתי לידי קולא הוא, דהא מפקע לה מחלה, דעבדן הכי דתנינן אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה דכתיב [במדבר ט"ו] והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לי"י. ולא מיבעיא ככרות של בבל שנושכות זו את זו, אלא אפילו כעכין. שיאור וסידוק ישרף והאוכלו חייב כרת. איזהו שיאור, כל שהכסיפו פניו, כאדם שעמדו לו שערותיו. איזהו סידוק, שנתערבו סדקיו זה בזה או כקרני חגבים.
שלש נשים עוסקות בבצק, אחת לשה ואחת עורכת את הפת ואחת אופה. כיצד אחת לשה בתחלה, וכשמתחלת לערוך מתחלת השניה ללוש, וכשמתחלת הראשונה לאפות והשניה לערוך מתחלת השלישית ללוש. שנמצאו כולן עוסקות בבצק בבת אחת, אחת אופה שלה ואחת עורכת שלה ואחת לשה שלה. כדתניא לשה מקטפת חברתה לשה תחתיה מקטפת אופה חברתה מקטפת תחתיה אופה לשה חברתה אופה תחתיה וחוזרות חלילה. וכל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חימוץ.
<h2>דף מט.</h2>
ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין וכו'. כדאיתא בפרק קמא [י"ג ע"א]. ירושלמי [פ"ו ה"א], האוכל מצה (בלילי הפסח) [בערב פסח] כבא על ארוסתו בבית חמיו, שלוקה.
ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו. פירוש לא שנא סעודה ראשונה שהיא בשעת אירוסין ולא שנא סעודה שניה שהיא כששולח לה סבלונות, הכל מצוה. ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו. אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו, יחזור ויבער. ואם לאו יבטל בלבו. להציל מן הגייס ומן הדליקה ומן המפולת, יבטל בלבו. לשבות שביתת הרשות, יחזור מיד. וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש, אם עבר צופים שורפו במקומו. אם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה. עד כמה הן חוזרין, בשר קודש בכזית וחמץ בכביצה.
כל סעודה שאינה של מצוה אין תלמיד חכם רשאי לאכול ממנה, כגון בת כהן לישראל ובת תלמיד חכם לעם הארץ. בת כהן לישראל אין זווגן עולה יפה, או אלמנה או גרושה או זרע אין לה או קוברה או קוברתו או מביאתו לידי עניות. והני מילי בעם הארץ, אבל בתלמיד חכם אמרינן הרוצה שיתעשר ידבק בזרעו של אהרן, כל שכן תורה וכהונה מעשרתו. כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, סוף מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו ומיתם את גוזליו ותלמודו משתכח ומחלוקות רבות עליו ודבריו אינם נשמעים, מחלל שם שמים ושם אביו ושם רבו, וגורם שם רע לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות, דקרו ליה בר מיחם תנורי ובר מרקד אבי כובי ובר מלחך פנכי ובר מך רבע. גרסינן בנגמר הדין [סנהדרין נ"ב ע"א], למה [דומה] תלמיד חכם בפני עם הארץ, בתחלה דומה לקיתון של זהב. סיפר עמו דומה לקיתון של כסף. נהנה ממנו דומה לקיתון של חרס כיון שנשבר שוב אין לו תקנה.
<h2>דף מט:</h2>
לעולם ימכור אדם כל אשר לו וישא בת תלמיד חכם, שאם מת או גולה מובטח לו שבניו תלמידי חכמים. ואל ישא בת עם הארץ, שאם מת או גולה מובטח לו שבניו עמי הארץ. לעולם ימכור אדם כל אשר לו וישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם, משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל. ולא בת עם הארץ לתלמיד חכם, משל לענבי הגפן בענבי הסנה דבר כעור ואינו מתקבל. לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדולי הדור. לא מצא בת גדולי הדור ישא בת ראשי כנסיות. לא מצא ישא בת גבאי צדקה. לא מצא ישא בת מלמדי תינוקות. ולא בת עם הארץ, מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ. ועל בנותיהן נאמר ארור שוכב עם כל בהמה. עם הארץ מותר לקורעו כדג ומגבו. אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור, אמרו לו תלמידיו רבי אמור ככלב, אמר להם זה נושך ושובר עצם וזה נושך ואינו שובר עצם. כל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי, מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת, אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת. ואלמלא צריכין אנו להם למשא ומתן היו הורגין אותנו. כל העוסק בתורה בפני עם הארץ כאילו בועל ארוסתו בפניו שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה, אל תקרי מורשה אלא מאורסה. גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמידי חכמים משנאתן של אומות העולם לישראל ונשותיהן יותר מהן, שנה ופירש יותר מכולן. ששה דברים נאמרו בעם הארץ, אין מוסרין לו עדות, ואין מקבלין ממנו עדות, ואין מגלין לו את הסוד, ואין ממנין אותו אפטרופוס על היתומים, ואין מוסרין לו קופה של צדקה, ואין מתלוין עמו בדרך, אבל מכריזין על אבדתו דזמנין דנפק מיניה זרעא מעליא ומקיים ביה יכין וצדיק ילבש. והא בחגיגה פרק חומר בקודש [כ"ב ע"א] דמקבלינן סהדותא מעם הארץ, ההוא עם הארץ דהתם לאו כעם הארץ דהכא, דאילו ההוא אע"ג דליתיה לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ במצוות מיהא איתיה, כגון דלא חשיד אשבועתא ואגזלנותא ולאו בחדא מאנפי דפסלותא. אבל עם הארץ דהכא חשיד בכולהו הני דאמרן, דמשום דחשיד אגנבה הוא דאין ממנין אותו אפטרופוס. וחשיד נמי אשפיכות דמים, ומשום הכי אין מתלוין עמו בדרך, וחשוד על העריות, ומשום הכי מותר לנחרו ביום הכפורים, והיכי דמי כגון שהיה רץ אחר הזכור ואחר נערה המאורסה ביום הכפורים שמצוה להצילו בנפשו.
<h2>דף נ.</h2>
והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרת וקפאון וגו', מאי יקרות אלו בני אדם שיקרין בעולם הזה כפויין הן בעולם הבא. כי הא דיוסף בריה דר' יהושע בן לוי איתנגיד. אמר ליה אבוה מאי חזית. אמר ליה עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר ליה בני עולם ברור ראית. ואנן היכי איתינן, כי היכי דחשיביתו הכא הכי נמי חשיביתון התם. ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, מאי נינהו, אילימא רבי עקיבא וחביריו, משום הרוגי מלכות ותו לא, אלא הרוגי לוד. כתיב זה שמי לעולם וכתיב זה זכרי, אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דלי"ת.
מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. [ע"ב] תניא כל העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה ובמוצאי שבתות וימים טובים ובכל מקום שיש בו נידנוד עבירה לאיתויי תענית צבור, אינו רואה סימן ברכה לעולם. אבל סמוך למנחה שרי. וערבי פסחים מחצות נמי אסור. אי נמי התם סימן ברכה הוא דלא חזי, הא שמותי לא משמתינן ליה, הכא שמותי נמי משמתינן ליה. ארבע פרוטות אין בהן סימן ברכה לעולם, ואלו הן שכר כותבין שכר מתורגמנין ומעות יתומים ומעות הבאות ממדינת הים. שכר כותבין, דאמר ר' יהושע בן לוי עשרים וארבע תעניות ישבו [אנשי] כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפלין ומזוזות שלא יתעשרו, שאם יתעשרו אינן כותבין. שכר תורגמנים, משום דמחזי כשכר שבת. מעות יתומים, דלאו בני מחילה נינהו. מעות הבאות ממדינת הים, דלאו כל יומא ויומא מתרחש ניסא. כותבי ספרים תפלין ומזוזות, הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים, לאיתויי מוכרי תכלת, אינן רואין סימן ברכה לעולם. ואם עוסקין לשמה רואין. כתיב כי גדול עד שמים חסדך וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך, הא כיצד, כאן שעושין לשמה כאן שעושין שלא לשמה. לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן.
<h2>דף נ:</h2>
בני בישן נהוג דלא הוו אזלן מצור לצידן במעלי שבתא, אתו [בנייהו] לקמיה דר' יוחנן אמרו ליה אבהתין הוה אפשר להו אנן לא אפשר לן, מאי. אמר להו כבר קבלו עליכם אבותיכם, וכתיב שמע בני מוסר אביך וגו'. דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם. והני מילי בכותאי משום דמסרכו ומדמו מילתא למילתא ואתו למישרא איסורא. ולאו כותאי בלחוד הוא דאסור למשרי להו אלא כל מקום שאינן בני תורה, כדתניא אין רוחצין שני אחים בכבול, ומעשה ביהודה והלל בניו של ר"ג שרחצו שניהם בכבול ולעזה עליהם מדינה מימינו לא ראינו כך ונשמט הלל ויצא לבית חיצון ולא רצה לומר להם מותרים אתם דתניא עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אחותו. פירוש שהם לא היו יודעין המנהג מתחלה. בני חוזאי נהגו למפרש חלה מארוזא, אתו ואמרי ליה לרב יוסף, ואמר להו ניכלה זר באנפייהו. ואסיקנא אמר רב אשי חזינן אי רובא אורז אכלי לא ליכלה זר באנפייהו דילמא אתו לבטולי ומשתכחא תורת חלה מינייהו, ואי רובה דגן אכלי ליכלה זר באנפייהו דילמא אתו לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב. תלמיד לא ירחץ עם רבו, ואם רבו צריך לו מותר. ירושלמי [פ"ד ה"א], כל דבר שאינו יודע בו שמותר וטעה בו באסור נשאל ומתירין לו, וכל דבר שיודע בו שמותר ונהג בו איסור נשאל אין מתירין לו. כל הדברים תלו אותן במנהג. נשיא דנהג(ינ)ן דלא למעבד עובדא בריש ירחא מנהגא, ודלא למיעבד באפוקי שבתא אינו מנהג, עד דתתפני סדרא מנהג. בשני ובחמישי אינו מנהג, עד דתתפני תעניתא מנהג. פירוש שיצאו מבית הכנסת, שהשלימו סדר קדושה ומה שרגילין לומר במוצאי שבת. וכן בתעניות עד שהשלימו פרשת ויחל ומה שרגילין לומר בתפלת שחרית מענין התענית.
<h2>דף נא.</h2>
רבה בר בר חנה אכל דאייתרא. פירוש שני מקומות הן בחלב שעל גבי הקיבה, אחד בקשת ואחד ביתר. שעל הקשת אסור, שעל היתר יש שנהגו בו איסור ויש שנהגו בו היתר. ובבבל נהגו בו איסור. וכי אתא רבה בר בר חנה מארץ ישראל לבבל אכל אותו חלב דאייתרא כמנהג ארץ ישראל. עול לגביה רב אויא ורבה בר רב חנין, כסייה מקמייהו. אתו אמרו ליה לאבוהון. אמר להו שוינכו כותאי. ואע"ג דאמרינן נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, דעתו לחזור הוה. ודוקא בשדעתו לחזור, אבל אין דעתו לחזור אפילו בבני תורה אי אתה רשאי להתירן אפילו שלא בפניהם אלא נוהג כמותן, כדתנן נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם, בין מבבל לבבל בין מארץ ישראל לארץ ישראל בין מבבל לארץ ישראל בין מארץ ישראל לבבל. ודוקא במי שאין דעתו לחזור למקומו ולא קבע עדיין ישיבתו במקום אחד. אבל אם קבע ישיבתו במקום אחד נוהג כמנהג המקום שקבע שם ישיבתו עכשיו כחומריהון וכקוליהון ולא רמינן עליה חומרי מקום שיצא משם. כך יש לנו לפסוק לישב סוגיא דגמרא דהכא עם מאי דגרסינן פרק קמא דחולין. והרי"ף והר"מ נראה דעתם בענין אחר. ויש לנו ביאור רחב בדין זה בדרשא של פסח. מברכין על האור וכו', בפרק אלו דברים בארנו זה.
<h2>דף נב.</h2>
מנדין על שני ימים טובים של גליות. והני מילי בשאר אינשי, אבל צורבא מרבנן דטבא ליה עבדינן ליה ומנגדינן ליה, דבמערבא ממנו אנגדא ולא ממנו אשמתא. פירוש מתקבצין אצל הרב, ואין מלקין אדם עד שיסכימו רוב בני הישיבה להלקותו, ולא ממנו אשמתא, משום דאין משמתין אלא על דבר שיש בו חלול השם, ודבר שיש בו חלול השם אין חולקין כבוד לרב אלא מנדין מיד. אלמא שמתא חמורה ממלקות. וגרסינן בפרק אלו מגלחין [מו"ק י"ז ע"א] מאי שמתא, שם מיתה.
<h2>דף נג.</h2>
מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין, מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין. אסור לאדם לומר בשר זה לפסח, מפני שנראה כמקדישו בחוצה לארץ, ונראה כאוכל קדשים בחוץ. ודוקא בשר אבל חטי ושערי לא, דעבידי אינשי דמנטרי לפסחא. גדי מקולס אסור לאכלו בלילי הפסח, דתניא טודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים המקולסים בלילי פסחים, שלחו ליה אלמלא טודוס אתה גוזרני עליך נדוי שאתה מאכיל ישראל קדשים בחוץ. וטודוס גברא רבה הוה ומטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים הוה, דאמרינן כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף. גרסינן בסוף שני דייני גזירות [כתובות קי"א ע"ב], כתיב ואתם הדבקים בי"י אלהיכם, וכי אפשר לאדם להדבק לשכינה, והלא כבר נאמר כי י"י אלהיך אש אוכלה הוא, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמיד חכם והמהנה אותו מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה. איזהו גדי מקולס, כל שצלאו כולו כאחד. נחתך ממנו או נשלק ממנו אבר אין זה מקולס.
<h2>דף נג:</h2>
מקום שנהגו להדליק את הנר ביום הכפורים מדליקין, שלא להדליק אין מדליקין. תנא לא נתכוונו אלא לדבר אחר, פירוש להרחיק תשמיש המטה. ומדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים. זובח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלהים, זה שמדליק נרות לרבים במבואות האפלים. מפני מה זכה שאול למלכות, מפני שהיה זקנו מדליק נרות לרבים במבואות האפלים [מדרש תנחומא פ' תצוה, וירושלמי ספ"ג דשביעית].
<h2>דף נד:</h2>
מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין שלא לעשות אין עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים. וכל אדם יעשו עצמם כתלמידי חכמים.
<h2>דף נה.</h2>
כל מלאכה שהיא צורך המועד גומרה בארבעה עשר. פירוש עד חצות וכן כתב הר"מ [פ"ח מהלכ' יו"ט הי"ט]. שלא לצורך המועד אינו גומרה בארבעה עשר. עושין מלאכה בארבעה עשר מקום שנהגו, לא נהגו לא. ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ובגליל לא היו עושין כל עיקר. הלילה מותר עד הנץ החמה. שלש אומניות עושין מלאכתן בערבי פסחים עד חצות, החייטין והספרין והכובסין ואף הרצענים. וה"ר משה חולק ברצענין.
<h2>דף נה:</h2>
מושיבין שובכין לתרנגולין בארבעה עשר. תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה, ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה. ומקשינן בגמרא השתא אותובי מותבינן לכתחלה מחזירין מבעיא, ומשנינן סיפא אתאן לחולו של מועד וכי ברחה שמפסיד אפילו תוך שלשה לישיבתה ואחר שלשה למרדה מהדרינן השלמה.
גורפין מתחת רגלי בהמה בארבעה עשר ובמועד מסלקין לצדדין. הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין, אוקימנא בגמרא בחולו של מועד. ואם נעשה חצר כרפת בקר מוציאין אותו לאשפה. מוליכין ומביאין כלים מבית האומן בארבעה עשר, ובחולו של מועד אין מביאין אלא אם כן הן לצורך המועד. ואם חושש להן מפנן לחצר אחרת.
ששה דברים עשו אנשי יריחו. שלשה מיחו בידם ושלשה לא מיחו בידם. מרכיבין דקלים כל היום, פירוש כל ארבעה עשר. וכורכין את שמע, פירוש שהיו מדביקין כל הקריאה כמות שהיא ולא היו מפסיקין שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ובגמרא [נ"ו ע"א] מפרש אנן מאי טעמא עבדינן, כדתניא ויקרא יעקב אל בניו, ביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, אמר חס ושלום יש פסול במטתי כאברהם אבי אבא שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק אבי שיצא ממנו עשו, אמרו לו שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן היכי נעביד, נאמריה לא אמריה משה רבינו, לא נאמריה אמריה יעקב, התקינו שיהיו אומרין אותו בלחש. וכיון דלא אמריה משה לא מיחו בידן חכמים לאנשי יריחו כשלא היו אומרין אותו. וקוצרין וגודשין לפני העומר, פירוש ולא חיישי דילמא אתי למיכל מיניה. ולא מיחו בידן חכמים. ואילו שמיחו בידן, מתירין גמזיות של הקדש ואוכלין מתחת הנשרים בשבת. ונותנין פאה לירק, פירוש והיו פוטרין אותה פאה ממעשר דכל פאה הפקר היא והפקר פטור ממעשר. ומיחו בידן חכמים. גמזיות, פירשו בגמרא גידולין הבאין באילן הקדש לאחר מכן, דקיימא לן אין מעילה בגידולין, מיהו איסורא איכא ולכך מיחו בידן.
<h2>דף נו.</h2>
ששה דברים עשה חזקיהו המלך, על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו, גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו, כתת נחש הנחושת והודו לו, גנז ספר רפואות והודו לו. ועל שלשה לא הודו לו, קיצץ דלתות ההיכל ושיגרם למלך אשור ולא הודו לו, סתם את מוצא מימי גיחון העליון ולא הודו לו, עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו.
<h2>דף צט:</h2>
ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין ואפילו מן התמחוי. פירוש סמוך למנחה, מתשע שעות ולמעלה, דמנחה גופה מתשע שעות ומחצה ולמעלה, וסמוך לה תשע שעות, ומשום חיובא דמצה [כדלקמן ק"ז ע"ב]. ובערבי שבתות וימים טובים אוכל והולך עד שתחשך. והיכא דאתחיל ליה מקמי דקדיש יומא ואימשיך ליה בסעודתיה עד דקדיש יומא פריס ליה למפה ומקדש ואחר כך שרי המוציא וגמיר ליה לסעודתיה ומברך ברכות המזון. פירש בהשלמה, שכיון שעל כרחו הוא מפסיק, הקידוש הוי הפסק, ואין לו לחזור לסעודתו עד שיברך המוציא. ומכל מקום יכול לחזור ולגמור סעודתו ואינו צריך להפסיק לקרית שמע ולתפלה מאחר שהתחיל לאכול מבעוד יום שאינו זמן חיוב, כך כתוב בהשלמה. אבל אם שכח והתחיל לאכול אחר זמן חיוב קרית שמע צריך להפסיק. וכן [מוכח] בפ"ק דשבת [ט' ע"ב]. והיכא דגמור סעודתייהו מקמי דקדיש יומא ואדמשו ידייהו קדש יומא מקדמינן ומברכינן ברכת המזון על כוס ראשון ואחר כך אומרין קידוש היום על כוס שני, דתניא גמרו כוס ראשון אומרין עליו ברכת המזון והשני אומרין עליו קידוש היום. ולא אמרינן תרווייהו על כוס אחד, שאין אומרין שתי קדושות על כוס אחד לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות. ואע"ג דיום טוב אחר השבת אמרינן יקנה"ז אחד כסא, התם לאו שתי קדושות הן, דקידושא ואבדלתא חדא מילתא היא. אבל בברכת המזון וקידוש היום תרתי מילי נינהו. ואע"ג דאין קידוש אלא במקום סעודה, כיון שאכל עכשיו קודם קידוש, מקום סעודה מיקרי.
<h2>דף ק:</h2>
אין מביאין את השולחן אלא אם כן קדש, ואם הביא פורס מפה ומקדש. פירוש, אין מביאין את השולחן, אין מתחילין לאכול אחר שקדש היום עד שיקדש. כתוב בהשלמה, בערבי פסחים היכא דאתחיל קודם ט' שעות, מפסיק לאחר תשע שעות, משום חיובא דמצה, ולא גמיר סעודתיה. דכיון שאכילתה מן התורה אין לו לאכלה אכילה גסה. וכל שכן אי אתחיל באיסור בתר תשע שעות דמפסיק לאלתר. וטוב להחמיר בדבר עד כאן. פירוש, שהתחיל לאכול בפת אורז ודוחן וכיוצא בהם. אבל בפת של מצה בודאי יש לו להפסיק אפילו קודם תשע, שהרי הוא כבועל ארוסתו בבית חמיו.
אותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת לא יצאו ידי יין ולא ידי קדוש. וכי תימא למה לי לאקדושי בבי כנישתא. לאפוקי אורחים ידי חובתן, דאכלי ושתו בבי כנישתא. פירוש בבית הסמוך לבית הכנסת, ובעודם על שולחנם (יוצאין ו)שומעין [ויוצאין ידי] הקידוש. ויש לומר שאפילו היו האורחים בבית הכנסת בשעת הקידוש, ואחר הקידוש הלכו לבית הסמוך לבית הכנסת לאכול, יצאו ידי קידוש כיון שאילו היו על שולחנם היו יכולין לשמוע הקידוש. ולא דמי לנמלך, שהיה דעתו בשעת הקידוש לאכול בפנה זו ונמלך ואכל בפנה אחרת באותו בית, דבההוא צריך לחזור ולקדש כדאמרינן לקמן כיון שנמלך. וכן נראה מן הירושלמי בפרק כיצד מברכין [פ"ו ה"ו], דגרסינן התם מי שסוכתו עריבה עליו מקדש לילי יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו. ומפרש טעמא התם משום שהיה דעתו לאכול בבית אחר. אבל קדש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש, כיון שלא היה דעתו בשעת הקידוש לאכול בבית אחר. השלמה. והמנהג שנוהגין עכשו בארצות אלו שהחזן מקדש בשבתות ובמועדים בבית הכנסת, ואע"פ שאין אורחים סמוכים אלא על בעלי הבתים שמקדשים על שולחנם, נראה לי הטעם כי הוא להסדיר סדר ברכות הקידוש לכל העם, לפי שיש בכל קהל וקהל רבים מבני ההמון שצריכין ללמוד. ולא גרע מתפלה של פרקים שהיא לשלשים יום, שאמרו [ר"ה ל"ה ע"א] לעולם יסדיר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל.
<h2>דף קא.</h2>
ולא מבעיא מבית לבית אלא אפילו מפנה לפנה או מארעא לאיגרא צריך למיהדר ולקדושי. והילכך מאן דקדיש בדוכתא חדא ואיעקר ליה שרגא ואזיל לדוכתא אחריתי דאית ביה שרגא למיכל, צריך לקדושי זמנא אחריתי, דבקדושא קמא לא נפיק כיון דלא הוה במקום סעודה.
<h2>דף קא:</h2>
שנוי מקום צריך לברך. פירוש, כגון שבירך על היין ושתה בבית זה והלך לבית אחר ורוצה לשתות שם. צריך לברך בורא פרי הגפן כיון שהוא במקום אחר. אבל אם חזר (בבית) [לבית] ראשון ששתה מתחלה [ו]לא בירך אחריו ולא היה נמלך אלא שהיה דעתו לשתות עוד אינו צריך לברך, כיון שהיין הוא דבר שאינו טעון ברכה לאחריו במקומו לדברי הרי"ף, דהואיל שלא הוצרך לברך למפרע קודם צאתו, שהרי היין הוא דברים שאינן טעונין ברכה לאחריהם במקומם, ועכשיו חזר ולא סלק דעתו מלשתות, אין צריך לברך בתחלה. אבל דברים שטעונים ברכה לאחריהם במקומן, כגון פת ומיני דגן לדברי הרי"ף, כיון שאינן רשאין לצאת אפילו למצוה עד שיברכו, שלא ישכחו מלחזור, אם חזרו נמי טעונין ברכה בתחלה, שהרי הפסיק הפסק גמור. כך הוא דעת הראב"ד. ורש"י כתב דברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומם, כגון מים ופירות. ודברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן, כגון שבעת המינין. וכתוב בהשלמה דמסתבר הכי. והמחמיר בזה תבא עליו ברכה. ועוד כתוב בהשלמה, בשמעתא דידן נתחלפא סברא זו של הראב"ד שבדברים שטעונים ברכה לאחריהם במקומם אין צריך לברך ובדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן צריך לברך. ואי לאו דמסתפינא מרבוותא הוה אמינא דהכי הלכתא, עד כאן. ומכל מקום יפה להחמיר בכל זה. חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לצאת לקראת חתן או לקראת כלה, כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה. במה דברים אמורים בזמן שהניחו שם זקן או חולה, אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה. והני מילי בדברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומן, כדפרישנא לעיל לדעת הרי"ף והראב"ד.
שנוי יין אין צריך לברך. פירוש, בירך בורא פרי הגפן על יין אחד אדום, ואחר כך הביאו לו יין אחר לבן, אינו צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן. אבל מברך הטוב והמטיב. וכתוב בהשלמה והוא דאיכא אחריני דשתו בהדיה. כללו של דבר, על שלו אומר שהחיינו ועל שלו ושל חבירו אומר הטוב והמטיב. ודוקא כשהיין האחרון הוא מבושם מן הראשון, אבל אינו מבושם מן הראשון אינו מברך הטוב והמטיב. וכן כתב רבינו שלמה בפרק הרואה [ברכות נ"ט ע"ב]. וחכמי צרפת אומרים אע"פ שאינו מבושם מן הראשון, דגרסינן בירושלמי פרק כיצד מברכין [בסוף הפרק], רבי על כל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך עליה הטוב והמטיב. ומסתברא דבשעת פתיחת החבית בלבד היה מברך הטוב והמטיב שהיה נותן שבח והודאה לשם על שלא החמיץ יינו. ומסתברא דוקא ביין הוא שמברך הטוב והמטיב, משום דמזליה דמריה גרים, שאף היין שיצא מכרם אחד ומגת אחת האחד מבושם והאחד מחמיץ. ולכך יש לו לכל אחד ואחד לתת הודאה לשם על היין הטוב שבא לפניו. אבל פת חטים (בפת) [ופת] שעורים שהוא תולדת שלהם שיהיה האחד משובח מחבירו, אינו מברך הטוב והמטיב. וכן אם הביאו לו פרפראות בתוך הסעודה. והראב"ד כתב בפרק כיצד מברכין הא דתנן [ברכות מ"ב ע"א] בירך על הפת פטר את הפרפרת, הדעת נוטה שמברך עליה הטוב והמטיב. ולא מסתברא הכי, מדלא חזינן בכוליה תלמודא הטוב והמטיב אלא ביין, עד כאן.
<h2>דף קג.</h2>
יום טוב שחל להיות אחר השבת מברכין יקנה"ז. פירוש, יין קידוש נר הבדלה זמן. ובשביעי של פסח דליכא זמן מברכין יקנ"ה.
<h2>דף קג:</h2>
מאן דיתיב בסעודתא ואייתו ליה כסא למשתי מברך אכסא קמא ותו לא עד ברכת המזון. ואי הוי נמלך מברך אכל כסא וכסא, וכן אי אמר הב ונבריך ולבסוף אמר הב ונשתי אתסר ליה למשתי. פירוש, משום דקא עקר דעתיה. הילכך אי בעי לאהדורי ומשתי צריך לברוכי בורא פרי הגפן, כך פירוש הרי"ף. ורש"י פירש איתסר ליה למשתי בלא ברכת המזון. וכתוב בהשלמה דמסתברא כפירוש הרי"ף.
אבוקה להדלקה מצוה מן המובחר. ואע"ג דמנחא שרגא קמיה. ולענין הבדלה קיימא [לן] הפוחת לא יפחות משלש והמוסיף לא יוסיף על שבע. ואי אמר המבדיל בין קדש לחול ואפיך סילתא או עבד מלאכה אחריתי שפיר דמי. ופירש הרי"ף במסכת שבת פרק שואל [שבת ק"נ ע"ב] שיאמר במטבע ברכה ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם המבדיל בין קדש לחול. ושם [קנ"א ע"א] הארכתי בביאור ענין זה. והכי גרסינן האידנא דאמרינן הני תלת המבדיל בין קדש לחול בין אור לחושך בין ישראל לגוים. וקיימא לן בכי האי מנהגא מילתא היא. הילכך צריך למימר הני תלת. וצריך שיאמר בין יום השביעי לששת ימי המעשה, מעין חתימה סמוך לחתימה, דקיימא לן [ק"ד ע"א] כל הברכות כולן צריך שיאמר מעין חתימתן סמוך לחתימתן. והילכך יום טוב שחל להיות אחר השבת בעי למימר סמוך לחתימתה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת. וחותם בא"י המבדיל בין קדש לקדש. ואינו צריך לומר בין יום השביעי לששת ימי המעשה, דההוא בשביל חתימה צריך למימריה בשאר הבדלות שאינם ביום טוב אחר השבת.
<h2>דף קד.</h2>
מחתם מאי חתים, המבדיל בין קדש לחול. והילכתא אומר הבדלות במוצאי שבת ובמוצאי ימים טובים ובמוצאי יום הכפורים ובמוצאי יום טוב לחולו של מועד ובמוצאי שבת ליום טוב, אבל לא במוצאי יום טוב לשבת. גרסינן בשחיטת חולין סוף פרק ראשון [כ"ו ע"ב], יום טוב שחל להיות באמצע שבת אומר המבדיל בין קדש לחול בין אור לחושך בין ישראל לגוים בין יום השביעי לששת ימי המעשה, מאי טעמא סדר הבדלות הוא מונה. אע"ג דאמרינן לעיל דמשום סמוך לחתימה מעין חתימה אמרינן בין יום השביעי לששת ימי המעשה, ולא משום סדר הבדלות הוא מונה. הכי קאמר מאי טעמא אמרינן הכא בין יום השביעי לששת ימי המעשה, בשביל סמוך לחתימה מעין חתימה, טפי הוה ליה למימר ובין יום טוב לחול הבדלת. ומשני דמשום סדר הבדלות הוא מונה קאמרינן הכא בין יום השביעי לששת ימי המעשה. ומכל מקום הטעם הוא משום דבעי למימר מעין חתימה סמוך לחתימה, ולא רצו לשנות מטבע הברכה בזה.
<h2>דף קה.</h2>
לילי שבת ולילי יום טוב יש בהן קדושה על הכוס ויש בהן הזכרה בברכת המזון. שבת ויום טוב אין בהן קדושה על הכוס ויש בהן הזכרה בברכת המזון. כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם לכבוד לילה. ואם אין לו אלא כוס אחד קידוש לילה קודם לכבוד יום וכבוד לילה, פירוש כגון דחביבא ליה חמרא. דאי לאו הכי (מאן) [אמאי] קידוש לילה קודם, לקדיש אריפתא באורתא, ולמה ליקדיש אחמרא, אלא לאו דחביבא ליה חמרא. ולא אמרינן ליעכביה עד למחר ונעביד בה תרתי, דהא קיימא לן מי שלא קדש בערב שבת מקדש כל היום, אלא אמרינן חביבא מצוה בשעתה. ודוקא בעיולי יומא, אבל באפוקי יומא לא אמרינן חביבה מצוה בשעתה ומשהינן ליה כי היכי דלא ליהוי עלן כטוענא. דקיימא לן הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין ועל הבשמים ועל המאור ואחר כך אומר הבדלה, ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן אחריו. ושמעינן מהא מתניתא שבעה, ש"מ המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, וש"מ ברכה טעונה כוס. וה"ר משה [פ"ז מהלכ' ברכות הט"ו] פסק שאינה טעונה. וש"מ כוס של ברכה צריך שיעור, וש"מ המברך צריך שיטעום, וש"מ טעמו פגמו, וש"מ טעם מבדיל, ש"מ אמרינן שתי קדושות על כוס אחד. פירוש היכא דאין לו אלא כוס אחד. ואע"ג דאיכא לדחויי דטעמו פגמו וכוס של ברכה צריך שיעור חדא מילתא היא אפילו הכי הלכתא הכי דטעמו פגמו ואפילו יש בו שיעורין הרבה. ודוקא לענין ברכת המזון, אבל לענין בורא פרי הגפן לא פגמו ויברך עליה בורא פרי הגפן. והא דאמרינן המברך צריך שיטעום, לאו דוקא המברך, אלא באחד מן החבורה שיטעום סגי. והכי מוכח בפרק בכל מערבין [ערובין מ' ע"ב] גבי זמן של יום הכפורים. והא דאמרינן נמי המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא, באחד מן המסובין שיטעום סגי, דהא אותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת אי לאו דאין קידוש אלא במקום סעודה ידי קידוש יצאו, ואע"פ שלא שתו כולן.
ומאן דיתיב בסעודתא לא צריך לעיוני אי נגה יומא למיפסק ולמיקבעה לשבתא, דשבתא איהי קבעה נפשה. ולא צריך למידק אי חשיכה אי לא חשיכה, דהואיל וספק חשיכה וספק אינו חשיכה הוא, קבעא שבת לקדוש. ופורס מפה ומקדש והדר לסעודתיה, כדפרישנא לעיל [צ"ט ע"ב]. דקיימא לן כשם שקובעת למעשר כך קובעת לקידוש. פירוש, כל דבר שאוכל ממנו בחול ארעי ועדיין לא הוציא ממנו מעשר, אסור לאכול ממנו בשבת אלא אם כן עישר. מאי טעמא, כיון דכתיב וקראת לשבת עונג, ובעי לעינוגי בשבת, אסתלקו להו כל פירי מתורת ארעי והוו להו קבע מאי דאזמנינהו למיכל מינייהו בשבת. ואי לא עשרינהו מבעוד יום אסור לעשורינהו משחשכה. ואפילו ספק חשכה ספק אינו חשכה אין מעשרין הודאי. ומאותה העת קבעתן שבת למעשר, ואסור לאכול מהן באותה שבת מפני שנקבעו למעשר. וכן מספק חשכה וספק אין חשכה קבעה שבת לקידוש. מיהו להבדלה אינה קובעת, ולא בעי למיפסק סעודתיה ולאבדולי, אבל אתחולי בסעודה לא מתחיל. ומפסק נמי לא אמרן אלא באכילה, אבל בשתיה פוסק. ושתיה נמי לא אמרן אלא בחמרא ושכרא, אבל מיא ליתן לן בה. פירוש, פוסק בשתיה שהיא בלא אכילת סעודה. אבל אם הוא אוכל, כיון שאינו פוסק מאכילתו, אם רוצה לשתות באמצע סעודתו שותה, שאם לא יוכל לשתות הרי שיפסיק בעל כרחו מאכילתו. ויש מפרשים אפילו באמצע אכילתו פוסק משתיית יין, שהרי מותר בשתיית מים.
<h2>דף קו.</h2>
זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה ביום מנין ת"ל זכור את יום. ביום מאי אמר, בורא פרי הגפן. והאי קדושא מקרי קדושא רבה.
<h2>דף קו:</h2>
מאן דמקדש, זמנין דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא, זמנין דחביבא ליה חמרא ומקדש אחמרא. דבחביבותא תליא מילתא, ואע"פ שנטל ידיו בתחלה. והר"ם כתב שאם נטל ידיו קודם שיקדש הרי זה יקדש על הפת ואינו מקדש על היין, ואע"פ שנתכוין לקדש על היין ושכח ונטל ידיו פרק (ל"ט) [כ"ט] בהלכות (תשובה) [שבת], וצ"ע. ומנהג בכל הארצות האלה כמו שכתבנו.
<h2>דף קז.</h2>
מי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו. מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל היום כולו. אבל לא על האור, פירוש לפי שכבר נתחייב לברך עליו במוצאי שבת משיאות לאורו, וכיון שאין לו כוס לכנסן עליו חייב לברך על האור בפני עצמו. אסור לאדם שיטעום כלום עד שיבדיל, לא שנא ביממא ולא שנא בליליא, כדחזינן באמימר דלא הוה ליה חמרא בליליא ואייתי ליה שכרא ולא אבדיל ובת טות ולמחר טרחו ואייתו קמיה חמרא ואבדיל וטעים מידי. מיהו באתרא דלא שכיח חמרא טובא ושתו שכרא מצי לאבדולי אשכרא לכתחלה, דאמרינן חמר מדינה הוא. וכתב רבינו אפרים ולא מחייב למיתב בתעניתא עד דמשכח שכרא או חמרא. אלא היכא דלא אשכח במוצאי שבת ובת טות ולמחר טרח ולא אשכח אכיל. וכי מתרמי ליה עד סוף יום שלישי חמרא מבדיל, אבל לא על האור. עד כאן. וכן נמי אי הוי בדוכתא דליכא חמרא ושיכרא כלל מצי למיכל אפילו באורתא נמי. יש שואלין היאך אנו מחמירין בדבר זה בהבדלה יותר מקידוש, והיה לנו להבדיל על הפת כמו שמקדש עליו, היכא דאין לו יין, או אפילו כשיש לו יין היכא דחביבא ליה ריפתא, שהרי מצינו שאנו מחמירין בקידוש יותר מהבדלה לענין מפסק מאכילה כדכתבינן לעיל [ק"ו ע"ב]. ויש להשיב שגם זה קולא הוא שאנו מקילין בהבדלה, שאם אין לו כוס לא יתחייב להבדיל ונפיק בהבדלה שיבדיל בתפלה. וטעם לדבר כדאשכחן בברכות פרק [תפלת השחר] [ל"ג ע"א], דמתחלה קבעוה בתפלה, וכשהעשירו קבעוה על הכוס. וכיון דאין לו כוס סגי בתפלה כתקנתא קמייתא.
אין מקדשין אלא על היין. פירוש, אבל אשכרא ואמיא לא. אלא אי לית ליה חמרא מקדש אריפתא. אי נמי אע"ג דאית ליה חמרא, אי חביבא ליה ריפתא כדכתבינן. אין אומרין הבא כוס של ברכה אלא על היין, אבל שכרא לא. והני מילי דלא קבע עלויה, אבל קבע עלויה לית לן בה. ויש אומרים דהוא הדין אמיא. גרסינן בפרק המוכר פירות [ב"ב צ"ז ע"א], אין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי מזבח לאפוקי שריחו רע ולאפוקי מגולה. ואע"ג דעבריה במסננת, הקריבהו נא לפחתך. אבל יין מגתו מקדשין עליו, דקיימא לן יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר. וכי היכי דאם הביא כשר אנן אפילו לכתחלה מקדשינן עליה, דקיימא לן סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום. ויין מזוג אחשובי אחשביה, דקיימא לן כוס של ברכה אינו מברך עליו עד שיתן לתוכו מים. ויין של מרתף ויין של צמוקים לא יביא, ואם הביא כשר. וכי היכי דאם הביא כשר אנן אפילו לכתחלה מקדשין עליה. מיהו אמרי רבוותא לאו כל צמוקים שרי לקדושי עלייהו, אלא כגון דכמישן בגופנייהו ולאו דיבישן, וכד עצרת להו נפקא מינייהו לחלוחית, הני הוא דתרינן במיא ועצרינן להו (ומברכינן) [ומקדשינן] עלייהו. אבל אי כד עצרת להו לא נפיק מינייהו לחלוחית כלל לא מקדשינן עלייהו. וחמרא דריחיה חלא וטעמיה חמרא מקדשינן עליה ומברכינן עליה בורא פרי הגפן, והיינו יין הנמכר בחנות. והכי איתא בפרק המוכר פירות [ב"ב צ"ו ע"א] דקיימא לן הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה ואחר כך נמצאת חומץ כל שלשה ימים ודאי יין מכאן ואילך ספק מאי טעמא חמרא מעילאי עקר והאי טעמיה לא עקר. ואם תמצא לומר בתר דטעמיה עקר, הוה ליה ריחיה חלא וטעמיה חמרא וחמרא הוא. וקיימא לן בע"ז בפרק השוכר את הפועל [ע"ז ס"ו ע"א], חלא לגו חמרא בנותן טעם. חמרא לגו חלא נמי בנותן טעם, דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא. ושמרים דרמא עלייהו מיא, אע"ג דאית בהו טעם יין, לא מברכינן עלייהו בורא פרי הגפן, דלאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא הוא. וכל שכן בדפורצני דאמרינן קיוהא בעלמא הוא. והני מילי דרמא תלתא ולא אתו ארבעה, אבל אי רמא תלתא מיא ואתו ארבעה חמרא הוא, ומקדשין ומברכין בורא פרי הגפן כך כתוב בהשלמה וכן דעת ה"ר משה [פ"ח מהל' ברכות ה"ט]. אך ה"ר יצחק בה"ר אבא מרי כתב בעשרת הדברות שחבר בהלכות פסח [הלכ' מצה ומרור] דכי בעינן רמא תלתא ואתא ארבעה, דוקא בדחמרא. אבל בדפורצני, כגון התמד שהחמיץ, מקדשין ומברכין עליו בורא פרי הגפן, דחמר מדינה הוא, וצ"ע. עד כאן לשונו. ובפרק קמא דחולין הארכנו בזה.
<h2>דף קז:</h2>
אבל מטבל הוא במיני תרגימא או בבני מעים ונותן לפני האורחים. ורבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא כי היכי דגריר ליביה ותתהני ליה מצה לאורתא. מיני תרגימא הוא כעין פירות וקטנית או ירקי. וזכר לדבר נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים.
<h2>דף קח.</h2>
מצה צריך הסבה ויין צריך הסבה אבל מרור אין צריך הסבה. פרקדן לא שמיה הסבה. והסבת ימין לא שמיה הסבה, ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לושט ואתי לידי סכנה. אשה אינה צריכה הסבה, פירוש בפני בעלה. ואם אשה חשובה היא צריכה הסבה. בן אצל אביו צריך הסבה. אע"פ שהוא רבו צריך הסבה, דבן אצל אביו סתמא קאמר ואע"פ שהוא רבו. והטעם כי דרך האב למחול על כבוד בנו שהוא גס בו ואין צריך ליטול רשות על זה. אבל תלמיד בפני רבו לא צריך, דקיימא לן מורא רבך כמורא שמים. ושמש צריך הסיבה. נשים חייבות בארבעה כוסות שאף הן היו באותו הנס.
<h2>דף קח:</h2>
ארבעה כוסות שאמרו צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה, והוא כדי רביעית יין מזוג לכל אחד ואחד, אחד האנשים ואחד הנשים ואחד התינוקות. שתאן חי, ידי ארבעה כוסות יצא, ידי חירות לא יצא. שתאן בבת אחת יצא ידי חירות ולא יצא ידי ארבעה כוסות. השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא, והוא דשתי רובא דכסא. ומחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי שישאלו. [ק"ט ע"א] חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא ישנו. אמרו עליו על רבי עקיבא מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מלילי פסחים וערב יום הכפורים, לילי פסחים בשביל התינוקות שלא ישנו, ערב יום הכפורים כדי שיאכילו את בניהם. חייב אדם לשמח את ביתו ברגל, שנאמר ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו'. במה משמחן אנשים בראוי להן, ביין. נשים בראוי להן, בבבל בבגדי צבעונין, בארץ ישראל בכלי פשתן מגוהצין.
<h2>דף קט.</h2>
רביעית של תורה אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע ברברבתא. כדתניא, ורחץ את כל בשרו במים, במי מקוה. את כל בשרו, מים שכל גופו טובל בהן. וכמה הן, אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה. פירש בהשלמה, רביעית של תורה וכו', טול מתחלה מן המים, שהוא מ' סאה, אחד מכ"ד, והוא עשרה קבין. אחרי כן טול מרום הכלי, שהוא ג' אמות שהם י"ח טפחים, שהן ע"ב אצבעות בגודל, אחד מכ"ד, והוא ג' אצבעות. נמצא כלי שהוא אמה על אמה ברום ג' אצבעות מחזיק י' קבין מים. טול (מעשרה) [מן העשרה] קבין אחד מעשר, ונשארו בידך ט' קבין שהן ל"ו לוגין. טול מרום ג' אצבעות, שהן ט"ו חומשין, אחד מעשר, כאשר נטלת אחד מעשר מן המים, והוא חומש וחצי חומש. ונשארו י"ג חומשין וחצי שהן אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע. נמצא שהכלי שגבהו אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע ורחבו אמה על אמה, שהוא ששה טפחים על ששה טפחים, שהן ל"ו טפחים בתבראתא, מחזיק ט' קבין, שהן ל"ו לוג, לוג לטפח. חלוק הטפח, שהוא ד' אצבעות על ד' אצבעות לארבעה חלקים, ותמצא כל חלק וחלק לאצבעיים על אצבעיים. חלוק הלוג גם כן לארבעה חלקים, ותמצא כל חלק וחלק רביעית. נמצא שהכלי שהוא אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק רביעית לוג.
<h2>דף קט:</h2>
לא יפחתו לו מארבעה כוסות. מפרש בגמרא היכי קיימי ומתקני מילתא דאית בה סכנתא. דתניא לא יאכל אדם תרי ולא ישתה אדם תרי. ומפרש בגמרא [ק"י ע"ב] משום זוגות, ושליט עליה רוח רעה למאן דקפיד, ולמאן דלא קפיד לא קפדי בהדיה, ומשום מאן דקפיד בעי הא מילתא. ומשני אמר קרא ליל שמורים הוא לי"י. לילה המשומר ובא מן המזיקין. אי נמי כוס של ברכה מצטרף לטובה ואין מצטרף לרעה. אי נמי כל חד וחד מצוה באפי נפשיה הוא. ואמרי רבוותא הואיל וכל חד וחד מצוה באפי נפשה צריכי לברוכי בורא פרי הגפן אכל כסא וכסא. ומסייעי להאי סברא ממאי דגרסינן בפרק כסוי הדם [חולין פ"ו ע"ב]. ועוד דקיימא לן [ק"ג ע"ב] דאי אמר הב וניבריך והדר אמר הב ונשתי מתסר להו למשתי עד דמברך בורא פרי הגפן, דשמעינן לענין ברכת המזון כיון דלא אפשר משתי וברוכי בהדי הדדי הפסקה היא, וכד מסיק לברכת המזון צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן. הכי נמי כיון דלא אפשר למקרי ולמשתי בהדי הדדי צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן בתר דגמר הגדה ובתר דגמר הלילא בורא פרי הגפן. וכתב רבינו האיי דעל הגפן ועל פרי הגפן לא מברכינן אלא בסוף. וכן פסק הראב"ד ובהשלמה. והרי"ף כתב דמברך על הגפן בתר תרי כסי קמאי ובתר תרי כסי בתראי. ודבר זה צריך עיון למה יצטרך לברך על הגפן אחר כוס שני יותר מכוס ראשון, שהרי בכוס שני הסעודה לפניו שדעתו לאכול ולשתות כל צרכו. (וכן) [וכי] מי שמקדש על היין בשבתות וימים טובים יברך אחר הקידוש (בורא פרי) [על] הגפן, והלא אותו היין פוטר את היין ששותה אחר כן בסעודתו. וכתוב בהשלמה, אנו רגילים לומר כגון שאין לו אלא ארבעה כוסות. אבל אם היה לו יין בתוך הסעודה למה יברך על הגפן בתר תרי כסי קמאי. ולא מסתבר הכי, דאם כן היה לו לרב לפרש ולא לסתום. אלא מסתברא שהרב אלפסי סבירא ליה דיין שלפני המזון אינו פוטר יין שבתוך המזון, משום דזה לשתות וזה לשרות, כשם שיין שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון משום דזה לשתות וזה לשרות. ואני לא קבלתי מאבא מרי ז"ל אלא יין שבתוך המזון שהוא לשרות אינו פוטר יין שלאחר המזון שהוא לשתות ועדיף לשתות מלשרות, אבל יין שלפני המזון שהוא לשתות פוטר יין שבתוך המזון שהוא לשרות דהא עדיף לשתות מלשרות, וכן כתב ה"ר אברהם ב"ר דוד במסכת ברכות [מ"ב ע"א]. עד כאן. ועדיין יש להקשות לדברי הרי"ף, אפילו נימא דסבירא דיין שלפני המזון אינו פוטר יין שבתוך המזון, מכל מקום הרי הוא פוטר יין שלאחר המזון, ואין חולק על זה. ואם כן איך יברך אחריו על הגפן. וכיון שבירך אחריו בודאי אינו יכול לפטור כלום, ואפילו אם ירצה לשתות תיכף לפני המזון פעם אחרת יש לו לברך בורא פרי הגפן כיון שבירך ברכה אחרונה על כוס שלפניו. לכך נראה לומר לדעת הרי"ף בודאי דבמי שאין לו אלא הארבעה כוסות של יין איירי, כתירוצא קמא. ואפילו הכי לא קאי שפיר, דכיון שיש לפניו שני כוסות של יין לשתות, היאך נברך על כוס שני על הגפן. ואם מפני הפסק הסעודה שלפניו וברכת המזון, אם כן יברך כמו כן על הגפן אחר כוס ראשון ואחר כוס שלישי מפני הפסק קריאת ההגדה וקריאת ההלל. אלא ודאי אין לנו אלא כמו שכתב רבינו האיי גאון, שאין לו לברך על הגפן אלא אחר כוס רביעי ותו לא מידי. וברכת המזון פוטרת ברכה אחת מעין שלש של יין. וביארנו זה במסכת ברכות [י"ב ע"א].
<h2>דף קיד.</h2>
מזגו לו כוס ראשון מברך על היין ואחר כך מברך על היום. ואחר כך מברך שהחיינו. הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת. פירוש מטבל בחזרת, אם אין שם ירק אחר ויטבול בחרוסת, קודם שיגיע לאותה חזרת שהוא אוכל אחר המצה, שהוא מרור. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת. ובמקדש מביאין לפניו גופו של פסח. ואע"פ שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין, והם סלקא וארוזא, או אפילו דג וביצה, או שני מיני בשר צלי זכר לפסח מבושל זכר לחגיגה, ואפילו גרמא ובשולא.
<h2>דף קיד:</h2>
והיכא דאיכא תרי ירקי, מברך בורא פרי האדמה וכי מטי מרור מברך על אכילת מרור ואכיל. אבל היכא דליכא שאר ירקי מברך ברישא אמרור בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואכיל, ולבסוף אכיל בלא ברכה. ולא מצינן למימר דלא ליבריך על אכילת מרור אלא לבסוף, שאחר שמילא כריסו ממנה היאך חוזר ומברך עליו. ואמאי מטבל תרי זמני, כדי שיראו התינוקות וישאלו. ומבעי ליה לאהדורי אשאר ירקי לאפוקי נפשיה מפלוגתא.
<h2>דף קטו.</h2>
לא ליכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וליכול משום דסבירא לן מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן ואתי מרור ומבטל [למצה] דאורייתא. ואפילו למ"ד מצות אין מבטלות זו את זו, הני מילי דאורייתא ודאורייתא דרבנן ודרבנן, אבל דאורייתא ודרבנן אתי דרבנן ומבטל דאורייתא. תניא אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו. אבל חבריו חלוקין עליו, משום דכתיב צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו, אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. והשתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן, ובעינן למיעבד זכר למקדש, ובעינן נמי דליכול כל חד מינייהו בפני עצמו כי היכי דלא ליתי מרור דרבנן וליבטיל מצה דאורייתא, מברך אמצה לחודה ואכיל ואמרור לחודיה ואכיל, והדר כריך מצה ומרור בהדי הדדי ואכיל בלא ברכה זכר למקדש כהלל. וכתוב בהשלמה, דצריך למיעבד טיבול בכריכה זו כשם שהיה הלל עושה, שהרי כורך זכר למקדש כהלל. בלע מצה יצא, בלע מרור לא יצא, בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא. והר"מ [פ"ו ה"ב] כתב בענין אחר וצריך עיון. ובדרשות הארכנו בזה.
כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. האי מרור צריך לשקועיה משום קפא. פירוש קפא, תולעת. דגרסינן בתוספתא דתרומות [פ"ז הי"ב] הקפא שבירקות ותולעת שבעיקרי [אילנות] ויבחושין שביין ושבחומץ מותרין, סננן במסננת אסורין. ומיירי בשהתליעו לאחר שנתלשו, דאי התליעו במחובר אסורין כדאיתא במסכת חולין פרק אלו טרפות [ס"ו ע"א]. והא דאמרינן הכא משום קפא לא משום איסורא הוא, דלענין איסורא תרוייהו אסירי בין חי בין מת, אלא משום היזיקא קאמר דחי מזיק מת אינו מזיק, השלמה. ואע"ג דלענין איסורא לא חיישינן לקפא, דהא אכיל ליה למרור, אפילו הכי חיישינן לסכנתא, ומצרכינן ליה לשקועיה כי היכי דלימות אי איתיה לקפא בגויה. מיהו לא לישהי איניש מרור בחרוסת, דילמא אגב חולייה עייל ביה וקא מבטיל למרריה, ובעינן טעם מרור וליכא.
<h2>דף קטו:</h2>
נטל ידיו בטבול ראשון צריך שיטול ידיו בטבול שני. למה לי, הא משא ליה חדא זימנא. כיון דבעי למימר אגדתא והלילא דילמא אסחיה לדעתיה ונגע במידי דמטנף. מיהו אי קים ליה דלא אסחיה לדעתיה ולא נגע במידי דמיטנף אינו צריך ליטול ידיו, ולא מבעי ליה לברך על נטילת ידים דהויא לה ברכה לבטלה. מצה ומרור [לפני כל אחד ואחד], ועקירת השולחן לפני מי שאומר ההגדה ואינו צריך לפני כל אחד ואחד. ולמה עוקרין את השולחן, כדי שיכיר תינוק וישאל. אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא דקא מגבהי פתורא, אמר ליה מי קא אכלינן דקא מגבהיתו פתורא. אמר ליה פטרתן מלומר מה נשתנה.
לחם עוני, לחם שעונין עליו דברים הרבה. דבר אחר לחם עוני, מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה. דבר אחר מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה, אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה, כלומר שיעשו בזריזות שלא יבא לידי חימוץ. הילכך בפסח מברכינן על חדא שלימה ואחדא פרוסה, אבל בשאר ימים טובים בצעינן אתרתי ריפתא שלימתא כשבת, דעיקר חיובא דשבת משום דלא הוה מן נחית בשבת הוה נחית בערב שבת זוגי זוגי. ובימים טובים נמי הוה הכי. הילכך בעינן למבצע ביום טוב על שתי ככרות שלימות כשבת. ו[ב]פסח לחם עוני כתיב וגרעו לפלגא דחדא. וכד בצע מנח לה לפרוסה בגו שלמתא ובצע, דקיימא לן בפסח מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע, מאי טעמא לחם עוני כתיב. והאידנא נהגי לאיתויי שלש מצות, חדא פרוסה ותרתי שלמתא, משום פסח דמקלע בשבת דבעינן שתי שלימות משום שבתא וחדא פרוסה משום לחם עוני. ועיקר מנהגא הוא שאוחז בידו המצה השלמה והמצה הפרוסה ומברך המוציא, והדר מברך על אכילת מצה, ובצע מתרוייהו ואכיל. מיהו נראה מה"ר משה [פ"ח מה' מצה ה"ו] שעל הפרוסה מברך שתי הברכות ובוצע ממנה, ונכון הוא.
<h2>דף קטז.</h2>
חרוסת מצוה זכר לטיט. וצריך לקהוייה וצריך לסמוכיה. תבלין זכר לתבן, פירוש כגון קנמון וסנבל שהן דומין לתבן. חרוסת זכר לטיט. תגרי חרך שבירושלים היו אומרים באו וקחו תבלין למצוה.
מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל. ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות וכו'. ולפי דעתו של בן אביו מלמדו. וסגי נהור נמי חייב לומר הגדה, ואע"ג דכתיב בעבור זה אמרינן דזה למצה ומרור הוא דאתא. ומתחיל בגנות ומסיים בשבח, והוא מתחלה עובדי ע"ז וכו', עבדים היינו וכו'. ודורש בארמי אובד אבי עד שהוא גומר כל הפרשה. השתא לא לימא בשר צלי, דלית ליה פסחא. חכם בנו, בנו שואלו. ואם לאו אשתו שואלתו. אם לאו, הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים הבקיאים בהלכות הפסח שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה וכו'. כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, אלו הן פסח מצה ומרור. פסח על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא. מרור על שום שמררו המצרים חיי אבותינו במצרים שנאמר וימררו את חייהם בעבודה קשה. מצה על שום שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ. מצה צריך להגביה, מרור צריך להגביה, בשר אין צריך להגביה שמא יאמרו בשר זה לפסח הוא ונראה כאילו אוכל קדשים בחוץ. וצריך שיאמרו ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו וכו'. לפיכך אנו חייבין וכו'. עד חלמיש למעיינו מים. וחותם בגאולה, בא"י אמ"ה אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור, כן י"י אלהינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתינו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים לכשיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ונודה לך שיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשנו בא"י גאל ישראל. ומברך בורא פרי הגפן ושותה.
<h2>דף קיז:</h2>
קריאת שמע והלילא גאל ישראל, דצלותא גואל ישראל מאי טעמא רחמי אינון. דקידושא וקדשנו במצותיו, דצלותא וקדשנו במצותיך, מאי טעמא רחמי אינון. וצריך שיזכור יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים וכתיב התם זכור את יום השבת לקדשו. דצלותא מצמיח קרן ישועה, דאפטרתא מגן דוד. ועשית לך שם כשם הגדולים אשר בארץ, זה שאומרים מגן דוד. ואעשך לגוי גדול, זה שאומרים אלהי אברהם, ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב. יכול יהו חותמין בכולן, ת"ל והיה ברכה בך חותמין ואין חותמין בכולן. בשבתא בין בקדושא בין בצלותא ברוך מקדש השבת. ביום טוב בין בקדושא בין בצלותא ברוך מקדש ישראל והזמנים.
מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו. רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר, והיא יהללוך. בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, בין שלישי לרביעי לא ישתה. ירושלמי [פ"י ה"ו], למה, בשביל שלא ישתכר, כבר משוכר הוא, יין שבתוך המזון אינו משכר, שלאחר המזון משכר. וכתוב בהשלמה דמה שפירשו בהאי ירושלמי לרווחא דמילתא קאמר, מיהו אליבא דהילכתא טעם בין שלישי לרביעי לא ישתה משום דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
<h2>דף קיח.</h2>
חמישי אומר עליו הלל הגדול, והוא מהודו עד על נהרות בבל. פירוש חמישי, לא שיהא חובה עליו לשתות כוס חמישי, אלא אם רוצה לשתותו כנגד והבאתי, שאינו במנין ארבע גאולות שתקנו כנגדן ארבעה כוסות והם והצלתי וגאלתי ולקחתי והוצאתי [אומר עליו הלל הגדול].
<h2>דף קיט:</h2>
אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. וכן אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. ומפרש בגמרא משום דלא לפרח טעם מצה ופסח. וכתב הראב"ד דהיינו טעמא דבעינן בפסח דלא לפרח טעמיה, כדי שלא יבא לידי נותר. ובמצה נמי היינו טעמא דמילתא, שאם יאכל וישתה אחר ארבעה כוסות לא תהיה ניכרת שתיית ארבעה כוסות אם שתאן למצוה אם לאו. ואחר שלא ישתה אחריהן יהיה ניכר שלמצוה שתאן. מאי אפיקומן, כגון תמרים קליות ואגוזים. והכי נהוג עלמא, דבתר דאכלי כל מגדני ופירי ומיני (לפירי) [לפדי] אכלי [בסוף] כזית מצה (בסוף) דמנטרא, ולא טעמי בתר הכי כלום בר מכסא דברכת המזון וכסא דהלילא. ומאן דצחי לית ליה למשתי אלא מיא, אבל חמרא לא. והיכא דלית ליה לכוליה סעודתיה ממצה דמנטרא, אלא כזית בלחוד דמינטר הוא דאית ליה, אכיל מרישא מהך דלא מנטרא ומברך עלה המוציא, ולבסוף מברך על כזית דמנטר על אכילת מצה ואכיל. ומקמי דאכיל להאי כזית בתרא מברך אמרור ואכיל, והדר כריך [מצה] ומרור בהדי הדדי ואכיל בלא ברכה דקיימא לן [תוספתא פ"ב הי"ג] הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. מיהו רבינו אפרים כתב, היכא דלית ליה ממצה דמנטרא אלא כזית בלחוד אכיל ליה ברישא, דהא סוגיין בריש פירקין [ק"ז ע"ב] [חיישא] דלא ליכלה אכילה גסה. ואפשר לתרץ לדעת הרי"ף, דכל זמן שהוא עוסק בסעודתו אע"ג דאכיל ליה לבסוף לאו אכילה גסה הוא. ומאן דלית ליה חמרא בלילי פסחים מברך אריפתא, מידי דהוי אשבתות וימים טובים. והיכי עביד, שרי המוציא ברישא ובצע ליה לריפתא, ומנח ידיה עילויה עד דגמר קידושא, ומברך לאכול מצה ואכיל, והדר מטבל בשאר ירקי, ועקר ליה לפתורא. ובתר הכי אמר מה נשתנה וכולה הגדה עד גאל ישראל, ומברך אמרור ואכיל, והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה. ומאן דבעי לברוכי בתרי או תלתא בתי היכי עביד, מברך ברישא בביתא דיליה ואכיל כל מאי דצריך ומברך ברכת המזון. והדר מברך לכל חד וחד בביתיה, ושתו אינהו כסא דקידושא ודאגדתא ואכלי מצה וירקי והוא לא אכיל בהדייהו ולא מידי, ושביק להו למגמר סעודותייהו, ומברכי אינהו ברכת המזון, והדר עייל לביתא אחרינא ועביד הכי לכל חדא וחדא. ולבסוף אזיל לביתיה וגמר הלילא ושתי כסא דהלילא. וגמרינן להא מילתא מהא דתניא [ר"ה כ"ט ע"א], כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת הפירות שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא. וברכת הלחם של מצה שהיא המוציא וברכת היין של קידוש, כיון דחובה היא מפיק. ואע"ג דנפיק ידי חובתיה הדר ומברך להו בין המוציא בין על אכילת מצה בין בורא פרי האדמה בין על אכילת מרור בין בורא פרי הגפן, דכולהו חד טעמא אינון דמצוה נינהו. ואיהו כיון דבריך ברכת המזון לא ליטעום, מידי דקיימא לן אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. וכתב רבינו אפרים דאי בעי לאקדומי להנהו בתי ברישא ומברך להו ולא אכיל ולא טעים מידי בהדייהו והדר לביתיה ומקדש, הרשות בידו ושפיר דמי, כדאמרינן בריש פירקין [ק' ע"א].
<h2>דף קכ.</h2>
מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן, דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, בזמן דאיכא פסח אין, בזמן דליכא פסח לא. אבל מצה הדר אהדריה קרא, דכתיב בערב תאכלו מצות. תניא ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לי"י אלהיך, מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות. מאי טעמא, הוה ליה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו. יכול אפילו לילה הראשון רשות, ת"ל בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה. ירושלמי בשבועות פרק ג' [ה"ד], שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח, שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בלילי הפסח. שבועה שלא אשב בצל, אסור לישב בצל סוכה. שבועה שלא אשב בצל סוכה, לוקה ויושב בצל סוכה. כתוב בסיפרי דבי רב [פ' נשא פכ"ג] מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות.
ישנו מקצתם יאכלו, כולם לא יאכלו. נתנמנמו יאכלו, נרדמו לא יאכלו. כתוב בהשלמה פירש רש"י נרדמו לא יאכלו משום דנראה כשני מקומות. ופירש נרדמו לא יאכלו, אפילו מקצתם. וכי היכי דאמרינן גבי פסח נרדמו לא יאכלו הכי נמי במצה אם לאחר שהתחיל לאכול כזית מצה באחרונה נרדם אחד מהם לא יאכל. והראב"ד פירש דכן נמי בשאר ימות השנה משוינן חילוק בין מתנמנם לנרדם ומשום היסח הדעת הוא. וכיון דנרדם אסוחי אסח דעתיה, ודילמא נגע בדבר לכלוך. וכן מה ששנינו נרדמו לא יאכלו, משום הסח הדעת הוא, דפסח נפסל בהסח הדעת והכי איתה בירושלמי [פ"י ה"ז] הפסח אחר חצות לא יאכל משום הסח הדעת. אכל מצה אחר חצות יצא אפילו כל הלילה. והכי איתא בפרק הקורא את המגילה וסתם לן תנא הכי. ואיכא מאן דפסק דאכל מצה אחר חצות לא יצא, משום דהכא ובפרק קמא דברכות [ב' ע"א] סתם לן תנא כמאן דאמר עד חצות. והמחמיר תבא עליו ברכה.
<h2>דף קכא.</h2>
וביום ראשון ושני גומרין את ההלל ומברך לגמור את ההלל. ולא בשאר הימים, ואפילו ביום שביעי שהוא קדש. והטעם מפני שנטבע בו פרעה וכל חילו וכדאמרינן בהגדה [מגילה י' ע"ב] אמר הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני. וקורין בכל יום בשני ספרי תורה, באחד קורין הפרשה, חמשה או שלשה, ביום טוב קורין חמשה. ובשני קורא המפטיר ובחמשה עשר יום וגו'. ובחולו של מועד קורין שלשה בפרשה, והרביעי קורא בספר שני ומתחיל מוהקרבתם וגו'. וכן בשבת של חולו של מועד מתחיל המפטיר מוהקרבתם. וכן בימים טובים אחרונים. וסימן לסדר הפרשיות, משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא. פירוש משכו, שור או כבש, קדש לי, אם כסף תלוה, פסל לך, במדבר סיני ויהי בשלח, כל הבכור. ובשבת מוסיף על פרשת משכו ומתחיל מוהיה לכם לזכרון. וקורין שבעה. ובפרשת כל הבכור מתחיל בשבת מעשר תעשר. ובשבת שבתוך חולו של מועד מוסיפין על פרשת פסל לך, ומתחיל מראה אתה אומר אלי ואפילו איננו על סדר. הסימן שכתבנו כגון שארע שבת יום שלישי של פסח שהוא יום ראשון לחולו של מועד קורא בפרשת ראה אתה אומר וגו'. ויום א' שהוא שני לחולו של מועד קורין בפרשת קדש לי וגו'. ואחר כך על הסדר.
שבת אחר יום טוב בנרבונה מברכין ברכה אחת מעין שבע אחר תפלת ערבית. ונראה הטעם שהרי יש שומרי פירות גנות ופרדסין שמאחרין לבא כשאר ימות השנה. ובמוצאי שבת בחולו של מועד אין אומרים ויהי נועם ולא ויתן לך. וסדר הפרשיות עיקרם בפרק בני העיר [מגילה ל"א ע"א], וביארנום הנה.
ואסיר לנו למיכל חדש עד אורתא דשיבסר בניסן נגהי תמניסר, דכתיב [ויקרא כ"ג] ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה. ותנן החדש אסור מן התורה בכל מקום, דכתיב עד עצם היום הזה, עד עיצומו של יום. וסבירא לן עד ועד בכלל. וחיישינן לספיקא. הילכך שבסר, דספיקא דשיתסר הוא, לא אכלינן עד אורתא.
ומיחייבינן לממני יומי דשבעה שבועתא מאורתא דחמיסר בניסן נגהי שיתסר, דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת, ממחרת יום טוב. ותניא, מיום הביאכם תספרו, יכול יקצור ויביא ויספור אימתי שירצה ת"ל מהחל חרמש בקמה תחל לספור. יכול יקצור ויספור ויביא אימתי שירצה ת"ל מיום הביאכם תספרו. יכול יקצור ביום ויביא ביום ויספור ביום ת"ל שבע שבתות תמימות תהיינה, אימתי הן תמימות בזמן שמתחיל מבערב. וכי היכי דמצוה לממני יומי, מצוה לממני שבועי. ומברך ברישא על ספירת העומר. ואינו מברך שהחיינו, שאין מברך שהחיינו אלא על ענין שיש שמחה אבל בזה אין בו אלא זכירה של צער החורבן שאין אנו יכולין להביא העומר.
והיכא דאשתלי ולא בריך בחדא מן לילותא, נראה שמברך כל יום המחרת. ואם לא בירך ביום המחרת מברך וסופר כשיזכור כל שאר הימים, שלא יפשע במצות. וכן כתב הרב בעל הלכות [הלכ' עצרת]. וכן עיקר. ויש גאונים אחרים שכתבו בענין אחר ולא נראו דבריהם. ובספר הרקח [סימן רצ"ד] כתב שסופר למחר ביום בלא ברכה וכתב רבינו תם חולק על הרב בעל הלכות. וכיון דקיימא לן [מנחות ע"א ע"א] דקצירת העומר אם לא נקצר בלילה קוצר ביום, איכא למימר נמי דהוא הדין לספירה דאם לא ספר בלילה יספור ביום.
ואינו מונה אלא מ"ט יום, שהן שבעה שבועות. אבל יום חמשים אינו מונה. ואע"ג דכתיב עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, הכי מפרשינן ליה לקרא, כיון דכתיב ברישא דקרא עד, אמרינן שהיא מלה נמשכת עד חמשים יום. והוא כאילו כתב עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, ועד ולא עד בכלל. ואם יקשה עליך מפני מה אנו דוחקין לפרש המקרא ולהוציאו לפי הנראה מפשט משמעותו. נראה לתרץ בזה, כיון שמצאנו במקום אחר דכתיב [דברים ט"ז] שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות, בודאי מהאי קרא משמע דדוקא שבעה שבועות צריך לספור ותו לא. דכיון שכתוב שבעה שבועות תספור לך, למה ליה למימר בסוף תחל לספור שבעה שבועות, לימא תחל לספרם ותו לא. אלא ודאי משמע דלאשמועינן אתא דדוקא שבעה שבועות יספור ולא יותר. וכיון שכן יש לנו לדחק ולפרש המקרא האחר שלא יקשה עם זה. והוא כמו שאמרו במקום אחר [נ"ט ע"ב] שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומקים נפשיה. ויש מקראות רבים מתפרשים בענין זה שמלותיהם משתמשות בתחלת המקראות וגם נמשכות עד אמצעיתן וסופן, ולא מסרם המקום אלא לחכמים. כמו [דברים ל"ג] יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר, שהוא כמו ואל יהי מתיו מספר, שמלת ואל ימות נמשכת. וכמו [תהלים ל"ח] י"י אל בקצפך תוכיחני ובחמתך תיסרני, שהוא כמו ואל בחמתך תיסרני. וכמו [תהלים ק"מ] זממו אל תפק ירומו סלה, ופירושו אל ירומו סלה. וכן [משלי ל'] ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע. וכן רבים. וכן כתב ה"ר אברהם א"ע בפרשת וארא [שמות ו'] ובפרשת וזאת הברכה [דברים ל"ג] שיש מלות מושכות עצמן ואחרות עמם וגם כן אותיות. וכן [כתבו] רבים מן המדקדקים. וכענין זה נשאלתי ממה שאמרו בקבלה [מכות כ"ב ע"ב] שמלקות הוא ארבעים חסר אחת, ובתורה כתוב [דברים כ"ה] ארבעים יכנו. ושתי שאלות אלו קשה לישבן למי שאינו מאמונתנו. המקום ברחמיו האיר עינינו בשתי תשובות אלו. הראשונה כמו שכתבנו. והשנית השבנו, כי אחר שמצאנו במקום אחר לא תוסיף ולא תגרע, וכאן כתוב לא יוסיף ולא כתב גם כן ולא יגרע, משמע בודאי לא יוסיף אבל יש לו רשות לגרוע. וכמה הוא הגרעון שיש רשות לגרוע, [נדע] אותו מן התוספות דכת' פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה וגו'. וכיון שאזהרת תוספת היא ממכה אחת, רשות הגרעון הוא כמו כן ממכה אחת. והנה הם ארבעים חסר אחת. וכיון שגלה לנו המקום שנוכל לגרוע המכה ההיא, אין לנו לחייבו עליה ולהלקותו אותה, דכתיב [ויקרא י"ט] ואהבת לרעך כמוך. ועוד שהקבלה האמיתית שהיא הלכה למשה מסיני היא בידנו כך. וברוך שבחר בדברי חכמים כי הם אמת ותורתם אמת.
<h2>דף קכא:</h2>
על פדיון הבן מברך אבי הבן שתים, על פדיון הבן ושהחיינו, משום דקא עביד מצוה, אבל כהן לא מברך, ואע"ג דמטי הנאה לידיה.
